הפגנות לא עוזרות, כינוסים לא "מזיזים", הרצאות לא מניבות תמורות, הצהרות לא מקדמות יעדים. למי שצועדים בהפגנות, משתתפים בכינוסים, נושאים הרצאות ומשווקים הצהרות יש כוונות טובות ורצון טוב. אבל זה לא די. זה לא מספיק אפילו לקדם באינץ' באופן פרקטי את המטרות שכל כך חשובות לנושאי הכרזות בהפגנות, לדוברים בכינוסים ולמתריעים בשער.
לא נעים לקלקל מסיבה. אבל הסיכויים שאירוע מכובד כמו הועידה הבינלאומית ליחסי ישראל והתפוצות "עם עולם", המתקיים בירושלים יניב שינויים משמעותיים בנושא שנידון בו קלושים ביותר. רק מתוך כבוד למארגנים ולמשקיעים, יש לדלג על הקביעה, אפסיים. גם האירועים האחרים שהתקיימו באחרונה בישראל בנושא הזה אינם צפויים להביא בעתיד הנראה לעין לתמורה מעשית בתחום שההגדרה הנכונה והעגומה שלו היא "אי היחסים בין ישראל לקהילה בארה"ב".
השגיאה, השיבוש הראשון והבסיסי הבולט באחרונה בשיח הציבורי בנושא הכאוב הזה הוא חיבורו, הצמדתו ויצירת זיקה בינו למגיפת הקורונה. המשפט "השפעת הקורונה על יהדות העולם", או הכותרת "העתיד הצפוי ליהדות העולם אחרי הקורונה", מעידים על חוסר הבנה בסיסי במציאות שנוצרה בשנים האחרונות בערוץ היחסים בין ישאל לחלקים הגדולים והמובילים בקהילה. למגיפת הקורונה אין קשר, אפס השפעה, ונוכחות פחות משולית בהידרדרות המתמשכת של אי-היחסים שבשנים האחרונות צברה תאוצה. מגיפת הקורונה נתנה לתהליך הזה רוח גבית, גם זה באופן מוגבל ביותר וארעי. לומר שלנגיף הקורונה תהיה השפעה על עתיד העם היהודי, זה יותר משטות. בשביל עם שהשתקם והתעצם אחרי השואה האיומה, מגיפת הקורונה תהיה בעתיד הקרוב זכרון שולי וזניח, אם בכלל.
לפי דיווח שפורסם, במושב של הועידה הבינלאומית ליחסי ישראל והתפוצות, ח"כ תמר זנדברג והעיתונאי ינון מגל התפלספו בשאלה, למי אכפת יותר מיהדות התפוצות, לימין או לשמאל? עצם השאלה מוכיחה כי לשניהם מושג קטן וידע מצוצמם במציאות הפלורליסטית של יהדות ארה'ב. בקהילה אין חלוקה אין מחלוקת בין ימין לשמאל. יש רוב גדול, מכריע ומוביל של יהודים בעלי השקפות ליברליות, שבאות לידי ביטוי במיוחד בתחום של יחס של סובלנות לדעותיהם של אחרים. גם אם יצמידו אקדח לרקותיהם של רבנים אורתודוקסיים בברוקלין הם לא יכנסו לתפילה לבית כנסת רפורמי. אבל לא תשמע מפיהם בפומבי אף מילה של גנאי או גידוף נגד הרפורמים או נגד הקונסרבטיבים. גם בשיחות פרטיות לא בסגנון המופרע של אמסלם או של דרעי.
בגלל האופי הליברלי השולט בקהילה, ההידרדרות ביחסים עם ישראל התעצמה בשנות שלטונה של ממשלת הימין בארץ. יהודים בניו יורק אינם קולטים ואינם מבינים את גילויי הערצה לנשיא דונלד טראמפ שבאים לידי ביטוי בישראל. כמו הליברליים בארה"ב, הם מתעבים את טראמפ ומגיבים בהלם כשהם שומעים את השבחים והמחמאות שראש הממשלה ושרים מרעיפים על טראמפ. אבל גם השמאל בישראל איננו חף מפשע מהיווצרות אי-יחסים בין ישראל לקהילה. יהודי או יהודיה המשתייכים לזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי אינם קולטים ואינם מבינים את המאבק נגד הדתה שמובילים גורמים חילוניים בישראל. כל סימן של יהדות, כל ציון הכר של הדת היהודית יקרים וחשובים ליהודים הרפורמים במיוחד בתחום המשפחתי, במובן הביטויי, ההצהרתי, הבלתי מחייב. השמאל בישראל נתפס בעיניהם כגורם אנטי-דתי. הם מאוד לא אוהבים את זה.
אין ואסור לזלזל ביוזמות לארגן ולקיים כינוסים המוקדשים לדיונים במציאות של אי-יחסים בין ישראל לקהילה. אבל לחידוש היחסים, לשיקום השיח בין ישראל לקהילה, לתחיית תחושות האחריות המשותפת וההדדיות שאיפיינו את העם היהודי בעבר, דרושים הרבה יותר ממלים פות ונחוצים הרבה יותר מכינוסים מושקעים שמקבלים יום יומיים כותרות ונשכחים. זהו מצב חירום שהטיפול בו דורש הרבה חשיבה, יצירתיות התמדה והחשוב מכל - עבודה בשטח.