רשימת הרגעים שהייתי רוצה לחזור אליהם יש רגע, שבו אני עולה על קו 27, נוסעת לאורך המסלול כולו דרך הרחובות יפו ושטראוס, יורדת בכיכר השבת ומתקדמת לבית המלאכה של סבא שלי ברחוב יחזקאל 5 בשכונת גאולה. אני מנופפת לאדון שלום מהפיצוחים, קונה מחק עם ריח מחנות כלי הכתיבה הצמודה ומסתכלת על נעלי הלַכָּה המגונדרות ב"נעלי הכוכב". "נעליים של שבת. יפה. חגיגי", היה סבא שלי מתקדם לעברי עם החלוק הכחול. "אולי נקנה לך כאלה?". ואני הייתי מחייכת כי ידעתי שאף על פי שתמיד אהבתי את יום שבת וחיכיתי לבואו, מעולם לא נעלתי נעליים מיוחדות לכבודו.
פעם אחר פעם היה הקסם נרקם לנגד עיניי. סבא שלי היה מתיישב מאחורי הזינגר, מכונת התפירה שלו, בדרך לעוד תיק חדש שיעצב. אני הייתי סופרת אבזמים וממליצה לו על גודל התאים בתיק שעתיד להיוולד עוד מעט. אחר כך הייתי קופצת למאפייה של יהודה ממול כי לא הייתה ולא תהיה עוגת שמרים עם שוקולד כמו שלו, ולי, הנכדה השמנמנה של צבי, הוא היה מכין בגודל מיוחד ולפעמים ממלא במיוחד בשבילי בגבינה מתוקה. "פס ייצור מיוחד", היה סבא שלי צוחק. היו שם דתיים ולא דתיים וכולם חיו ביחד. אבל ירושלים בלי מהומות אינה ירושלים, כך שלעתים רחוקות היו ניצתות מהומות כשפלג קיצוני החליט להשמיע את קולו מעבר לפשקעווילים הזועקים.
יום אחד, אחרי ביקור בבית המלאכה, המשכתי אל הבית של סבא וסבתא שלי. חלפתי על פני שוק הבוכרים ועל בית יהודיוף־חפץ – הארמון, עברתי דרך בית דוידוף וכמובן אמרתי שלום לרב נעים בבית הכנסת משהיוף. סבתא שלי עמדה בדלת. היא הייתה קוסמת שידעה להרים ארוחות בדקות ספורות. מעבר לעובדה שזה היה המקצוע שלה ("טבחית, לא שפית. מה זה, כולם שפים היום?", היא הייתה צוחקת), היה לה תבלין מיוחד שנקרא אהבה. הבית נראה לי כרגיל. תפוחי עץ ענקיים בכניסה, ריחות טובים מהמטבח, ערימת עיתונים על השולחן הענק וריח של כביסה מאחד החדרים, אבל משהו היה שונה.
אחרי כמה דקות הבנתי. המנהג שלנו היה לראות יחד חדשות ולדבר עליהן, אבל הטלוויזיה נעלמה. היא הייתה מכוסה ביריעת בד. "שהשכנים לא יראו", היא אמרה לי. "הם מדברים. את יודעת. דתיים מאוד". רק לא להכעיס, רק שלא תהיה להם סיבה לפטפט. אחר כך התחלנו לצעוד אליהם ברגל בשבתות. בהתחלה חנינו מחוץ לשכונה. בהמשך התרחקנו לכיוון גן החיות התנ"כי הישן ותנובה. בסוף החלטנו שעדיף פשוט ללכת ברגל, כי למי יש כוח שהשכנים ידברו.
זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את עצמי מתעטפת בדרכי אל סבא וסבתא שלי בחולצה ארוכה גם בימי שרב ירושלמים. רק לא להכעיס, רק לא לעורר איזו מחלוקת או לחטוף יריקה חלילה. המיעוט הקיצוני, זה שהיה דואג להצית מהומות מעת לעת, הלך והתרבה. אפשרות אחרת היא שהמיעוט הקיצוני פשוט התקבע במקומות הנכונים, כך שהספקנו לשכוח שהוא מיעוט שפשוט מכתיב להרבה יותר מדי אנשים אורח חיים שהם לא רוצים בו.
***
כשהבן שלנו עלה לכיתה א', בחרנו לרשום אותו לבית ספר ממלכתי־דתי פלורליסטי. דתיים ולא דתיים לומדים באכסנייה אחת. אחת המשימות הראשונות שלו הייתה למלא טבלה שבעמודה אחת התבקש לציין שם של מאכל, בשנייה את הברכה שיש לומר עליו לפני האכילה. כך עשה. כתב "גלידה" ("שהכל נהיה בדברו"), לחם ("המוציא לחם מן הארץ"), עגבנייה ("בורא פרי האדמה") ועוד משהו. "אמא, מה מברכים על קציצות סרטן?", שאל אותי. "קציצות סרטן?!", התחלחלתי, "לא מברכים ולא אוכלים. זה לא כשר". "אבל בוב ספוג מגיש את זה במסעדה שלו!", התעקש. "שלא ידברו", ניקר בי קול פנימי מוכר. אם לא המורים, אולי התלמידים הדתיים. ביקשתי ממנו יפה־יפה למחוק את קציצות הסרטן מהטבלה. למה להכעיס סתם?
***
השבוע ליווה אותי סיפורו של דוכן הפלאפל שנשללה ממנו תעודת הכשרות. זה כמובן עורר בי, שמקפידה על כשרות, כעס גדול ואת הצורך לעלות לרכב ולגרור את כל המשפחה לאכול פלאפל בעיר אחרת. כשראיתי באחת המהדורות תור ארוך ומשתרך של אנשים שבאו לתמוך בבעלים של הדוכן, נרגעתי. נרגעתי כי הבנתי שאולי נגמר העידן של "בואו לא נכעיס", ו"רק שלא ידברו". בדמיוני אני חוזרת אל הטבלה ההיא עם בוב ספוג, מחייכת אל הילד שלי ועוזרת לו לאיית את המשפט: "בוב ספוג לא שומר על כשרות וגם לא מברך. הוא לא חייב". אחר כך אני קופצת אל סבתא שלי, וכשאני מגלה את הטלוויזיה המכוסה, אני אומרת לה: בואי נסיר את הלוט. שידברו. אנחנו נענה. בסוף אולי נגיע להסכמה.
בדק בית
כוס הקסמים The right cup גורמת לאשליה של שתיית מים בטעמים, בזמן שיש בה מים רגילים. הכוס בנויה משלושה חלקים: מעטפת פלסטיק קשיחה ושקופה ללא BFA, חלק פנימי שמגיע בצבעים על פי טעם המשקה הנבחר (תפוז, ענבים, פירות יער, קולה, תפוח ואפרסק) וטבעת שתייה שכוללת ריח ותמצית טעם בהתאמה לאותו הטעם. חומרי ההרחה המתנדפים מחזיקים עד שמונה חודשים של שימוש. הנסיינים, משכבות גיל שונות, התלהבו מהרעיון. נכון, הכוס לא באמת מְשַווה מתיקות למים רגילים, אבל בהחלט מוסיפה להם ניחוח שמפעיל מניפולציה על המוח.
The right cup, נפח: 330 מ"ל; מחיר: 69 שקלים; להשיג ב־Gadgetshop.co.il
המלצתרבות
הביקור הראשון שלי ביקב היה בראשון לציון, לפני כ־300 שנה. ומאז, הריחות, הסיפורים והמגע של חביות העץ מלווים אותי. עכשיו מרכז מבקרים של יקב בהט שבעין זיוון ברמת הגולן מציע פעילויות לכל המשפחה: סיור מודרך והיכרות עם תהליך הפקת היין, התנסות בחוויית הבִּקבוק – מילוי ופיקוק הבקבוק עם פקק שעם על ידי הילדים, ציור על תווית אישית לבקבוק וגם מתנה – בקבוק יין אישי.
סיור וסדנאות לכל המשפחה ביקב בהט, לילדים מעל גיל 3. מחיר למשתתף: 35 שקלים; לפרטים: 04־6993710, 050־8771770 bahatwinery.co.il