אינני מבקר ספרות והעמודים הללו אינם משמשים מדור ספרות, ובכל זאת אני רוצה הפעם לכתוב על סופר וספרותו ואני מאמין שיהיה לכם לתועלת ולהנאה.
הסופר אלי עמיר ואני הננו בני אותו הגיל. לא סתם אותו הגיל, אלא שנינו נולדנו ממש באותו יום, באותו חודש ובאותה שנה – הוא בבגדד ואני בתל אביב. כאן תם הדמיון. אני גדלתי בעיר העברית הראשונה כנער ארצישראלי. התחנכתי בבית ספר ובישיבה תיכונית והייתי חבר בתנועת נוער ישראלית, בני עקיבא, שהובילה אותי לנח”ל ולקיבוץ. עמיר, שהגיע ארצה כנער לאחר קום המדינה, הובל עם משפחתו למעברה ליד כפר העיוורים בדרום, ואחר כך נשלח להתחנך בקיבוץ משמר העמק. מאוחר יותר שב למשפחתו וכעבור זמן עבר לבדו לירושלים. בתחילה התפרנס שם מחלוקת עיתונים וכשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה. משם המריא בהדרגה לתפקידים בכירים בתחומי העלייה והקליטה והחינוך, בהם המשנה למנכ”ל משרד הקליטה ומנכ”ל עליית הנוער. הוא הספיק גם להיות יועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים. תוארי כבוד מטעם אוניברסיטאות וערים עוטפים אותו מכל עבר. אם תרצו, סיפור הצלחה אמריקאי קלאסי.
הכרתי את אלי כשהיה מנהל מחוז ירושלים במשרד הקליטה ואני אז כתב “מעריב” לענייני עלייה וקליטה. לדעתי הוא היה הטוב שבמנהלי המחוזות דאז. לצד זה התחיל בכתיבת ספרים שהיו לרבי־מכר ואף הניבו לו פרסים ואותות הצטיינות. הראשון שבהם “תרנגול כפרות”, והשביעי - שיצא לאור לא מכבר - “נער האופניים”, שהוא בעצם סיפור חייו בצעירותו. ואני נותרתי בדילמה: האם להצטער על שאלי עמיר “בזבז” שנים בעבודות משרדיות־ניהוליות, חשובות ומוצלחות ככל שיהיו, ולא הקדיש את כל זמנו בשנים ההן לכתיבה ספרותית; או שמא להפך – לקונן על שלא הקדיש את כל שנותיו ושעותיו לעבודה ניהולית וארגונית בתחומים חשובים וחיוניים למדינה, שבהם הפליא לעשות. אם כך ואם כך, עצתי: רוצו לקרוא את ספרו האחרון “נער האופניים”. אל תירתעו ממאות העמודים שבו. תהנו, אני מבטיח לכם.
ומִסֵפֶר לספר: מהנער על האופניים לספר התורה, להבדיל. פרשת השבוע היא פרשת “שלח” שבמרכזה פרשת המרגלים הדרמטית, שהביאה על בני ישראל את העונש הקשה לנדוד 40 שנה במדבר טרם כניסתם לארץ ישראל ומיתת כל יוצאי מצרים הבוגרים שם. 12 נכבדים, אחד לכל שבט, יוצאים למשימת הריגול בארץ ישראל ומשה מצייד אותם בשישה נושאים שעליהם להביא מידע.
הם הולכים ושבים ותחילת דיווחם נשמעת חיובית: “באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה” (הביאו דוגמאות). ואז בא ה”אבל”: “אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד, וגם ילידי הענק ראינו שם”. כלב בן יפונה, נציג שבט יהודה במשלחת המבין לאן זה הולך, מסתייג מחבריו וקובע: “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”. חבריו לריגול משיבים: “לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו”. סופו של דבר, שנגזר על כל יוצאי מצרים המבוגרים למות במדבר במהלך 40 שנה. הרבה תהו פרשנים במה חטאו המרגלים בדיווח שלהם כשחזרו ממשימתם, שעיקרו תשובות לשאלות שהציג להם משה בצאתם למשימה. והנה תשובתו המקורית של הפרשן רבי יצחק עראמה בספרו “עקידת יצחק”: “הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים (‘לא נוכל לעלות’) ולזאת הסיבה חטאו מאוד”. מסקנה: אל תתנו עצות במקום שלא התבקשתם לכך.