מעבר לתחושת הקבס שעולה מצפייה בסדרה "ג'פרי אפשטיין: עושר מחריד" שמתי לב לפרט מעניין - הפתיח לסדרה סתמי לגמרי. גשר, צילום שטרות כסף, קצת נוף אורבני, קלוז־אפ על אחוזה ומספר שורות שמזהירות ש"הסדרה כוללת תיאורים גרפיים של התעללות בקטינים שעלולים להיות מטרידים עבור צופים מסוימים" (מעניין את מי התיאורים האלה לא מטרידים) - אבל הפתיח עצמו לא מושקע ואף מיותר.
הפתיח לסדרה אמור לספר סיפור, ולעתים הופך ליצירה עצמאית. הוא מין טקס מעבר מהחיים והשגרה אל תוך הסדרה, ללא הפרעות וללא הסחות דעת. השער שמכניס אותנו אל העלילה, אל הדמויות. זה שיוצר מתח ומכניס לאווירה, אם כן, הוא מת.
הכפתור האהוב בנטפליקס "דלג על ההקדמה" מייתר את ההשקעה בפתיחים אומנותיים, והפך להיות הכפתור הפופולרי ביותר בעולם לצד כפתורים אחרים כמו "דילוג על פרסומת זו" ביו־טיוב, וכפתור המיוט כשמתחילה הפרסומת של דקל וקנין. מדובר בכפתור שחוסך לכולנו זמן יקר, ולכן הוא מזמין אותנו ללחוץ עליו כבר בתחילת כל פרק. אף אחד לא מעוניין להשחית את זמנו על תודות וברכות. הצופה רוצה שיטיחו בו כבר את העלילה. גם ככה כל פרק מתארך לכדי 50 דקות, והחיים שלנו קצרים ממילא.
רק תחשבו כמה זמן הקדשנו עד כה לצפייה בפתיחים של סדרות. כמה פעמים שמענו את "I'll be there for you" של הרמברנדטס בתחילת כל פרק של "חברים"; כמה שעות במצטבר בהינו במצלמה המתקרבת (בזום אין) לבית המשותף ברחוב רוטשילד בתל אביב. הנעימה של "קרובים קרובים" הסתיימה, חנה מרון כבר צעקה "פתוח" לפני שלוש דקות והפרק טרם התחיל. עוד שנייה עוברת ועוד אחת חולפת, ועוד צליל מתארך, ועוד אחד שהולך ומתפייד.
הסדרה "אלף" התחילה כשחייזר נטל מצלמת וידיאו וצילם את דיירי הבית ברגעים מביכים, על רקע נעימת פתיחה שנגמרה אחרי יותר מדקה. כדי לראות את "נשואים פלוס" היינו צריכים להאזין לשירו המלא של פרנק סינטרה, כשאל בנדי יושב על כורסה ומחלק שטרות לאשתו ולילדיו שעומדים מאחור.
תארו לכם את "הסימפסונס" ללא הפתיחה שבה בארט כותב כעונש עשרות פעמים על הלוח מה הוא לעולם לא יעשה עוד. ואם זהו הספד לפתיחים - כדאי להזכיר גם את האינטרו של "שובר שורות", שהוא טבלת היסודות הכימיים שמתוכה צפות האותיות שמרכיבות את שם הסדרה, ואת הפתיח הגאוני של "האמריקאים", מותח וקצבי בקצב מסחרר, מדלג על פני גזירי עיתון, צילומים, נאומי עבר, תמונות ילדות ועוד.
בעידן נטפליקס הצפייה בסדרה כבר אינה הפסקה מהחיים - היא חלק מהחיים עצמם. הפרק מתחיל וכבר מתקבלת הודעת וואטסאפ. תוך כדי צפייה אתה מנסה להבין אם זו הודעה ששווה לעצור בשבילה את הפרק. אתה ממשיך לצפות ועוצר שוב, כי הילד רעב. אם מתחילות החדשות, אתה תמשיך לצפות מחר. הסדרה היא למעשה אירוע מתמשך שמשתרג לתוך העלילה של החיים, ולא זקוק להפרדה ויזואלית.
לאור ההצלחה, הכפתור "דלג על ההקדמה" יכול לעבוד מצוין גם בתחומים אחרים בחיים. הייתי מדלג על דברי פתיחה ונימוסים חלולים כמו "הלו, דרור? שלום, מה שלומך? צהריים טובים, מדברת לנה, אני מדברת מחברת ביטוח, ואני רואה פה שלפני 37 שנים התעניינת בביטוח לנסיעות לחו"ל לדרום אמריקה, ואני שמה לב שעכשיו הביטוחים מאוד הוזלו, אז חשבתי לעניין אותך בביטוח לתקופה של 47 חודשים ללא התחייבות ובלי אותיות קטנות". על ההקדמה הזו הייתי מדלג ומיד מנתק.
הייתי לוחץ גם על "דלג" לפני משימות ב"הישרדות". ממילא אף אחד מהצופים לא מבין את ההנחיות המעורפלות של גיא זו־ארץ בסגנון: אתם לוקחים את הקונוסים הצפים, רצים איתם למשטח הגדול, שם מחכים לכם שקי חול, שאותם תצטרכו לסחוב אל הפירמידה הגבוהה, שם ימתין לכם פאזל, כל מי שמגיע עם שק יכול להרכיב רק חלק אחד, בתנאי שכל הקבוצה שלו כבר עברה את החוט הירוק. קבוצה שלא עברה תמתין לאחרון בתור, כשזרנוקי הצבע ינסו לפגוע בהם מלמעלה.
רק בסקס כדאי לבחון קודם אם ההקדמה מצדיקה התעכבות או דילוג, ולפעמים כדאי לוותר אפילו על הסקס עצמו כדי להגיע ישר לקטע הכי כיפי - ששוכבים במיטה, מדלגים על הפתיח ורואים ביחד סדרה.