אני יודעת שההפגנות נגד הגזענות והביזה הן בסך הכל חלק מתהליך חיובי שעובר על העולם כדי להביא סוף־סוף לצדק אנושי. אני גם מבינה שאי אפשר לשפוט המון שזועם בצדק.
בין שלל הסרטונים הנוראיים שמסתובבים ברשת של אלימות כלפי מיעוטים או אנשים בעלי מוגבלויות, אני משתדלת ללחוץ פליי דווקא על הסרטונים מחממי הלב של אנשים לבנים שכורעים ברך בפני שחורים בניסיון לתקן עוול שלא יהיה ניתן לתיקון. אני מניחה שזה לא יקרה בהוויה השלטונית הבינלאומית הנוכחית, ובטח שלא יקרה כל עוד נמשכת השחיתות הבלתי נתפסת שאנחנו רואים בכל פינה. שם, כאן וכמעט בכל מקום.
בא לי לכרוע ברך בעצמי בעיקר כשאני תופסת את הראש מול אי־צדק משווע. "כל מי שחושב שהמדינה תעזור לו הוא אידיוט", אמר לי לפני כמה ימים מישהו שפגשתי לשיחת רקע לקראת הכנת כתבה. אני יודעת שיש אנשים שחושבים שהמדינה לא צריכה להיות לשכת סעד של אזרחיה, אבל בכל זאת זו ישראל ויש פה משהו שונה ממקומות אחרים בעולם, לפחות כך אני רוצה להמשיך להאמין. לפחות כך חינכו אותנו ביסודי, שאנחנו לא סתם מדינה - אנחנו אמורים להיות משפחה.
בשנות ה־80 נושא שיחת הרחוב הנפוצה בין אנשים שחזרו ממה שהיה מכונה אז "חוצלארץ" היה ששם אף אחד לא יעזור לך אם תיפול ברחוב. תכלס, כיום גם פה לא.
כדי להצליח לא לרדת מהפסים בימים אלה אני בעיקר עסוקה בלעשות לביתי, מנסה להחזיר את המטרונום הנפשי שלי למצב מאוזן. לתקתוק בקצב קבוע שאינו מושפע ממצב הרוח או מכל ידיעה בלעדית שעולה באתרים על עוד משרד ממשלתי שהוקם, על עוד רכב לעוד שר ועל ההוא שרוצה למנות שני מנכ"לים כי הוא פשוט יכול.
גם כששוב יש הוראות לא ברורות של משרד הבריאות או היסטריה מוצדקת או לא - ואת זה נדע רק בדיעבד - על גל שני, אני רוצה שהמטרונום הנפשי שלי לא יאבד את עצמו לדעת. גם כשאני עדה לאי־צדק שאחרים חווים, ואני לא יכולה לעשות דבר כדי לעזור, אולי רק לקלל.
בכלל, אני מנסה להפסיק לקלל, גם ברשת. בתקופת הקורונה אני מודה שאיבדתי את עצמי לדעת, הנפש הביאה את עצמה לנקודת רתיחה שרק ברד כבד יכול היה לקרר. אבל נפלנו על חום של אפריל ושרב של מאי, ואני גיליתי את המקלדת ועד כמה קל לפרוק עליה תסכולים. ובכל זאת, התקופה האחרונה לימדה אותי שיש דברים שגדולים ממני, שיש דברים שאי אפשר לשנות. שטבע האדם - בניגוד למה שלימדו אותי כשהייתי ילדה - הוא דווקא רע מיסודו.
אנחנו אסופה של אנשים טובים שאין להם ברירה אלא להיות רעים כדי לשרוד בעולם קפיטליסטי מתפתח. אנחנו רשת של אינטרסים שנעה בחלל ומשרתת אלו את אלו. ואולי במקום להתבכיין על הסיטואציה צריך להשלים עם העובדה הזו שבסופו של דבר, אם נוציא את החברים הקרובים שלנו ואת מי שרוצה בטובתנו, אנחנו צריכים לדאוג קודם כל לעצמנו וגם לדעת לשחרר.
אני לא טיפוס שנכנע. אני לא רוצה להגיע למצב של אדישות שבו אביט מהצד ולא אגיב על מה שמציק לי, רק כי כבר אי אפשר לפתוח את הפה, כי כל דעה הופכת להיות טיפה של נפט בתוך מדורה. זה מצב הרבה יותר מסוכן בעיניי ממה שקורה כיום. אבל אני לומדת לספור עד עשר כמו שאלי, חבר של סבא שלי, לימד אותי לפני 15 שנה. "תספרי עד עשר באצבעות מתחת לשולחן לפני שאת מגיבה", הוא היה אומר. מודה ששכחתי את הטריק הגאוני הזה שכל כך קשה ליישם.
בכל זאת, אני עדיין אופטימית. אף על פי שזה השלב שאני בדרך כלל רוצה להוציא את הראש מהחלון ולצעוק לעולם: "אחי, ממש הגזמת. בבקשה תעצור לי בתחנה הבאה, אני רוצה לרדת". האמת היא שאני לא באמת רוצה לרדת גם אם נמאס לי. אם הקלישאה אומרת שהכי חשוך לפני עלות השחר, אז בא לי להיות פה כשהשמש שוב תזרח. וחוץ מזה, אני מודה שאני סקרנית מדי למה שעתיד לקרות כמעט בכל נושא ואין סיכוי שאני אפספס את זה. פומו (Fear of missing out) קלאסי לדור שלנו. לא פלא שאני עוד רווקה תל אביבית.