1
הגברת המבוגרת עם עגלת התינוק נעצרת כהרגלה מדי יום בצהריים ליד דוכן הפיס. המוכר, שמכיר את השיגעון שלה, מוציא חבילה חדשה של כרטיסי גירוד מסוג "קזינו", והגברת מתחילה לגרד בטירוף כרטיס אחר כרטיס כאחוזת אמוק. מדי פעם, כשאחד הכרטיסים מביא לזכייה כלשהי, היא נראית מאושרת לכמה שניות. התינוק בוכה, הגברת מגרדת, עוד כרטיס ועוד כרטיס. הפנים מתהפכות לה. היא נראית מאוכזבת.
אחרי שהיא בודקת את הכרטיסים שהביאו לזכייה ושואלת כמה מגיע לבעל הדוכן, היא שולפת ארנק, משחררת ממנו חבילת כחולים ומעבירה ארבעה שטרות של 200 שקל כל אחד למוכר. אחר כך היא אומרת שהיא ניגשת לכספומט להביא עוד 400.
הכספומט נמצא במרחק עשרה מטרים מהדוכן. היא משאירה את התינוק בעגלה לבכות והולכת להוציא כסף. כשהיא חוזרת, היא משלימה את יתרת החוב ומגרדת בעוד 200 שקלים. התינוק בוכה, הגברת מתעצבנת. "אולי תשתוק כבר", היא פולטת לעברו בעצבים.
כמה דקות אחרי שהיא עוזבת מגיע יהודי בלבוש חרדי, גורר איתו מתקן אינפוזיה. הוא לוקח כמה כרטיסי גירוד, ניגש לדלפק שבצד הדוכן ומתחיל לגרד. לרגע הוא מפסיק לגרד, נושא עיניו למעלה וממלמל תפילה כלשהי, שכנראה לא עוזרת. כשהוא מסיים לגרד, הוא משלם בכרטיס אשראי וחוזר לכיוון בית החולים איכילוב הנמצא בסמוך.
חולפות עוד כמה דקות ומגיע "הקבצן המהמר". מדובר בגבר בן 65־70, מרושל בלבושו, על ראשו כיפה לבנה גדולה. אני מכיר אותו שנים ארוכות ורואה אותו בכל פינה בעיר, בכל שעות היום והערב.
הבן אדם עובד קבוע על הקו איכילוב-כיכר המדינה. בעיניים בוכיות הוא פונה לאנשים ומתחנן לנדבה עבור אוכל ותרופות. לטיפוס הנאלח אין בושה. אנשים טובים ורחמניים נותנים לו מטבעות וגם שטרות, והדרעק, אחרי שאסף בוכטה, ניגש לדוכן הפיס ובכסף הוא שולח כרטיסי "צ'אנס", מגרד "חיש גד", ואם נשארו לו כמה שקלים שולח גם טופסי טוטו. אחרי הסיבוב הוא משנורר מהמעשן הקרוב ביותר סיגריה, מבקש כוס מים בגלידרייה, במבט אומלל מבקש כמה בורקסים ב"בית הלחם" ויוצא להמשך עבודת הקבצנות.
מלכה הקוסמטיקאית, שעושה גבות, שפם, בית שחי ורגליים, באה עם רשימה של מספרים ומצהירה שההגרלה הקרובה זו ההגרלה שלה. היא מפגיזה כרטיסים בקצב של מכונת ירייה. "תעשה לי ארבע אסים, ארבע קינגים, ארבע שביעיות, ארבע עשיריות, תרשום לי צ'אנס, שלוש ב־50, אס, אס, שבע, צ'אנס שניים ב־100, שני נסיכים". היא מפגיזה, ובעל הדוכן בקושי עומד בקצב.
אלמנתו של האישיות הבכירה מכורה גם היא לגירודים. בגלל מחלתה היא מגיעה פעם ביום מאיכילוב פאלאס. הפיליפינית ממתינה בצד כשהאלמנה דופקת גירודים ונראית מבסוטה עד הגג כשהיא זוכה ב־200 שקל. בתום הגירודים ושליחת לוטו היא מוסיפה 680 שקל בכרטיס אשראי.
אני יושב ומביט על המכורים. למדתי להכיר את רובם, כי אני מרבה לשבת במיצוציה מול הדוכן. חלק גדול מהמהמרים הם עובדות זרות שיוצאות למסע בוקר עם הקשישים שבהם הן מטפלות. הן רוכשות בעיקר כרטיסי הגרלה זולים מסוג "1-2-3", שבהם מחיר ההימור הוא שקל אחד ומי שמנחש שלושה מספרים זוכה ב־600 שקל.
אמנון הנודניק מסתובב סביב הדוכן ומדבר עם עצמו על המספרים שצריכים לעלות סטטיסטית בהגרלת ה"צ'אנס" הקרובה. הוא שואל אנשים לדעתם, מראה להם את תוצאות ההגרלה האחרונות, מתייעץ עם כמה נודניקים נוספים שמבלים את רוב יומם סביב הדוכן, מנתח את התוצאות של ההגרלות הקודמות ומיילל איך כמעט זכה והיה חסר לו רק מספר אחד. תמיד היה חסר לו מספר אחד.
סאלח השליח של שופרסל חולף לפחות עשר פעמים ביום על פני הדוכן בדרכו לשליחות או בדרך חזרה. לפי גודל הטיפ שקיבל מבעל המשלוח כך תהיה כמות הטפסים שימלא.
דודו אספן הבקבוקים ונברן פחי זבל מקצועי עובר על יד תחנת ההימורים כמה פעמים ביום ולא שוכח לעדכן את בעל הדוכן שהוא נגמל. נגמל שמ־נגמל, אני רואה אותו כמה שעות אחר כך ממלא טפסים בדוכן שנמצא כמה מאות מטרים מהדוכן שעל ידו אני יושב, ושלבעליו הוא דואג להודיע שבקרוב יחזיר לו את החוב של ה־300 שקל שהוא גורר כבר כמה חודשים.
מי שמקפידה להתייצב מדי יום ולשחרר כמה שקלים על כרטיסי הימורים היא זלדה הפולנייה, שלא מפסיקה לבכות איזה מזל חרא יש לה מאז היום שבו נולדה. יש לה על האצבעות מלא טבעות מנצנצות מיהלומים מזויפים, לכה אדומה בוהקת על הציפורניים, הבלונד שלה בשיער מעצבן את העיניים, והדיבור שלה יכול להוציא בן אדם רגוע מדעתו.
היא לא מפסיקה לדבר ולקטר על כל דבר שבעולם, מהפוליטיקאים ועד בני משפחתה. "אלה דרעקעס ואלה דרעקעס", היא אומרת. זלדה הפולנייה מזכירה לי את המהמרת הקשישה שהכרתי בתחנת ההימורים של קרקו בכיכר מילאנו בצפון תל אביב לפני הרבה שנים. יום אחד היא קראה לי והזמינה אותי לשבת איתה בקפה הסמוך לתחנה. תוך כדי צחקוקים מעצבנים אמרה: "תשאל אותי למה אני ממלאת טוטו, לוטו וקונה פיס". "שאלתי", השבתי לה.
"תשמע, אתם הצעירים יש לכם שתייה, סמים, אורגיות, והשד יודע מה. אנחנו הזקנים, מה יש לנו? מחלות, חובות, פחדים, בדידות. ביום ראשון אני ממלאת לוטו, זה כמו טריפ. עד יום שלישי בערב שנערכת ההגרלה אני מדמיינת איך המספרים שלי עולים בגורל אחד אחרי השני. אני מדמיינת שאני קונה את כל הפינוקים בסופר בלי חשבון, קונה נקניקים, סטייקים, עוגות קרם. שלושה ימים הראש שלי בדמיונות, עד שדקה אחרי ההגרלה כל החלומות הולכים פייפן.
"ביום שלישי בלילה אני בדאון, וביום רביעי אני קונה פיס ומפנטזת על הכרטיס שיזכה בפרס הראשון ביום חמישי. אחרי שלא הרווחתי כלום, אני שולחת ביום שישי טוטו. כל מיני קומבינציות, טוטו רגיל, טוטו עולמי, טוטו תיקו, אל תשאל".
אני לא שואל, כי אני מת למלא טפסים, והיא יכולה להמשיך לטחון לי את המוח יומיים רצוף. "סבתא", אני אומר לה, "זכית פעם?". הזקנה תוקעת בי מבט מפחיד: "אתה משוגע? אני לא רוצה לזכות. אם אני אזכה, לא יהיה לי על מה לחלום, תוך חודש אני הופכת שמנה כמו בהמה, מוציאה את הכסף שהרווחתי על רופאים, ואז מתממשת הקללה של הבת המגעילה שלי, שתמיד בוכה שאני לא אשאיר לה לירה ירושה בגלל ההימורים. הבת שלי קרצייה עם עיניים גדולות ולב קטן".
ביום ראשון, כמה ימים אחרי הפגישה ראיתי את הזקנה במעדנייה מפוצצת קניות מכל טוב. "סבתא, זכית?", שאלתי. הזקנה, בפנים חמוצות השפילה עיניים ובקול חלוש'ס אמרה לי, "הבת המגעילה שלי זכתה בחצי מיליון והביאה לי מתנה 10,000 שקל לבזבוזים".
2
הרבה אנשים רתחו מזעם בשבוע שעבר על כך שמפגינים נגד הסיפוח הניפו בכיכר רבין את דגלי פלסטין. הזועמים שכחו שבפגישות שניהל ראש ממשלתנו ירום הודו בנימין נתניהו עם ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן ניצבו בגאון זה לצד זה דגלי ישראל ופלסטין.
הזועמים שכחו את לחיצות הידיים והקידות של ראש הממשלה ורעייתו לראש הרשות. הזועמים שכחו שכוחות הביטחון של הרשות, שמנופפים בגאווה את דגלם, מקיימים מגעים קבועים לאורך שנים עם ראשי כוחות הביטחון הישראליים, שאיש לא מטיל ספק בגאוותם על הדגל הישראלי, שנחשב בעיני זועמים פלסטינים כדגל הטמא של הכיבוש.
הפטריוטים הימניים הגדירו את משתתפי ההפגנה שבה הונפו הדגלים כ"בוגדים", "תומכי טרור", ועוד כהנה וכהנה התבטאויות. אבל כשביבי המורם מעם ונערץ על ידי אותם פטריוטים ימניים נאם את נאום בר־אילן על שתי מדינות לשני עמים, לא העזו הפטריוטים לכנותו "בוגד" או "תומך טרור".
כשנתניהו וחלק משפוטיו צהלו ושמחו על התוכנית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, המדברת על מדינה פלסטינית, הם שכחו שדגלה של המדינה הזו הוא דגל פלסטין. כשייחתמו הסכמים - אם ייחתמו - יתנוססו על התרנים בטקס דגלי ישראל ופלסטין. ממש אותם דגלים שהתנוססו בהפגנה בכיכר רבין.
מה שהכי ירגיז את הפטריוטים הוא השלב שבו ינוגנו ההמנונים והאנשים מהצד השני ישירו "בילאדי בילאדי", כמו ששרו חלק מהמפגינים בכיכר רבין (באופן אישי אני מתעב דגלים והמנונים).
לסיום, שיר שחיברה אלונה קמחי והלחינו יזהר אשדות וברי סחרוף. השיר כמובן מעצבן את הפטריוטים הימניים, ולכן אני מפרסם אותו בכיף.
ישראליאנה
אנחנו כאן
בלבנט החם
איזה כיף, איזה עם
הו ישראליאנה
אלוהים מימין
ומשמאל פלסטין
בילאדי בילאדי
משמאל פלסטין
הו ישראליאנה
וילה בשרון
מקלט מבטון
כיפה ודובון
שלום עם ביטחון
הו ישראליאנה
חור בסדין
ומזרק אטרופין
חור בסדין
לדורות הבאים
הו ישראליאנה
על במותייך חלל
מבית אלפא
עד נהלל
עמוק וכחול הים התיכון
גבוהים גבוהים ארזי הלבנון
השמיים שחורים
אבל יש כוכבים
יש כוכבים
בערוץ הילדים
הו ישראליאנה
תפילת שחרית
נרקומן בטלית
הרגליים בבוץ
הפנים לעתיד
הו ישראליאנה