שלושה מנכ"לים לשעבר של משרד האוצר, ירום אריאב, דוד ברודט ופרופ' אבי בן בסט, שקדו זה מכבר על עבודה כלכלית שמנסה לכמת את עלויות הסיפוח. הם הגיעו למספר אסטרונומי, 52 מיליארד שקל, שתופס לאחרונה כותרות אצל מתנגדי הסיפוח.
כשאתה מנסה לכמת כלכלית תסריט עתידי, המספרים יכולים להתנפח פלאים, הכל בהתאם לתפיסת העולם של הכותב או מזמין העבודה. הרי קשה לצפות את העתיד וקשה עוד יותר להדביק לו מספרים. לצערי הרב, העבודה שהכינו שלושת המנכ"לים לשעבר לא שווה את הנייר שעליו הודפסה. מצער לראות שאריאב, למשל, שהודה בעבר כי הוא איש תנועת מרצ, לא נתן לכך גילוי נאות. תהא דעתו של אריאב אשר תהא, זו זכותו כמובן, אך עמדותיו רלוונטיות לנוכח עיוותי המסמך.
ראשית, העבודה התייחסה לתסריט הקיצוני של סיפוח מלא, ולא לסיפוח חלקי. שימו לב כיצד היא מסבירה את אותם 52 מיליארד שקל: "על פי המחקר, אם ישראל תספח את שטח C, סביר שיתפתח עימות מזוין עם הרשות הפלסטינית, שעלול להיגרר למעין חומת מגן", נכתב בעבודה, כפי שהובאה בארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל", פורום הנחשב מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. "הרשות עלולה להתפרק - וישראל תיאלץ אולי לשוב ולכבוש את יתר השטח ולשלוט בעוד 2.6 מיליון פלסטינים". על פי המחקר, תסריט כזה יעלה מיליארדים מדי שנה.
מענקי לידה ואשפוז לנשים הרות, כולל קצבאות ילדים, יעלו יותר מ־5 מיליארד שקל; שכר למורים, בניית בתי ספר ופיתוחם יעלו 14.6 מיליארד שקל; המדינה תצטרך לבנות מערכת בריאות שלמה מהיסוד - מקופות חולים ועד אשפוזים - מה שיעלה יותר מ־16 מיליארד שקל; קצבאות ביטוח לאומי והבטחת הכנסה יעלו כמעט 21 מיליארד שקל; השלמות הכנסה, קצבאות זקנה, שירותי רווחה ודברים נוספים יעלו כ־10 מיליארד שקל, ואם מורידים את ההכנסות הצפויות, עלות הסיפוח תהיה 52 מיליארד שקל בשנה.
"במילים אחרות", מסוכם בנייר הכלכלי, "25,742 שקל לכל משפחה. זהו אומנם תרחיש הקצה, אבל לכל מהלך של סיפוח יהיה מחיר כלכלי כבד, וזאת מבלי לדבר על המחיר הביטחוני האפשרי". אז הנה כי כן, גם הם מודים שהם בחרו את תסריט הקצה, שלא נמצא בכלל על הפרק. אז למה ללכת לסיפורי אלף לילה ולילה שאין ביניהם קשר עם המציאות? אפשר לצפות משלושה מנכ"לים בדימוס של משרד האוצר שיספקו תחזית כלכלית עם קצת יותר יושר אינטלקטואלי.
# # #
אם כבר מנסים לכמת את העלות הכלכלית, חייבים, ולו לשם האיזון, לנסות להדגיש גם את היתרונות הכלכליים, ויש כמה בולטים כאלה. החלת הריבונות על בקעת הירדן ועל היישובים היהודיים בלבד בשטחי C, שתוסיף לריבונות הישראלית כחצי מיליון תושבים, עשויה להתברר כמנוף כלכלי, במיוחד בשוק הנדל"ן - שוק שסובל ממצוקת קרקעות יחסית במרכז, ממחירים גבוהים, ומריבית אפסית, שתרמה לסחרור המחירים.
"כרגע, מבחינה משפטית היישובים הללו נמצאים תחת שלטון של המפקד הצבאי, והריבון בשטח הוא צה"ל באמצעות אלוף פיקוד המרכז", מסביר עו"ד ערן בן־ארי, יוצא פרקליטות שעבד גם בייעוץ המשפטי של משרד הביטחון ומתמחה בדין ביהודה ושומרון. "ברגע שמחילים את הריבונות ואת החוק הישראלי, אלוף הפיקוד והמינהל האזרחי יפסיקו לנהל את חייהם של חצי מיליון אזרחים".
ואיך זה עשוי להשפיע כלכלית?
"ההשפעה תהיה להערכתי תנופת בנייה מטורפת. כיום השטח נתון במחלוקת, עתידו לא ברור, זה הרתיע אוכלוסיות גדולות והשפיע על הביקוש. יתר על כן, הדין שחל באזור מורכב משכבות של חוקים שמתחילות בחוק העות'מאני, ממשיכות בבריטי ובירדני, ואחר כך בשלטון הצבאי הישראלי. למעשה, חוק הקרקעות המוביל שם הוא מ־1858, והדרך שבה מפרשים אותו בראי המשפט הבינלאומי, עם הדינים ההומניטריים שלו, מקשה מאוד על פיתוח האזור. אתה לא יכול לפתח חטיבות קרקע שלמות במצב הנוכחי. אתה לא יכול להפקיע קרקע מהפלסטינים לטובת פיתוח לאוכלוסייה הישראלית. זה כרגע המצב, כאשר צה"ל מנהל את העניינים באמצעות היועצים המשפטיים של הפרקליטות הצבאית, שמקבלים גיבוי ממשרד המשפטים - וזה משליך על הפיתוח הכלכלי.
"ברגע שמעבירים את השטחים האלה לשלטון ישראלי, אתה יכול לפתור הרבה מאוד בעיות תכנוניות. היום, על כל מרפסת אתה צריך איזה חמישה־שבעה אישורים מדיניים, אחרי שזה עבר את כל התהליך במינהל האזרחי. זה מקשה מאוד. ברגע שהעננה המדינית יורדת, ברגע שהחסמים הקרקעיים, התכנוניים והחוקיים יורדים - תמונת המצב משתנה לגמרי. כשאתה לוקח את המיקום של יהודה ושומרון, מקומות סמוכים לאזורי ביקוש, גם בגוש דן, גם סביב ירושלים וגם לא רחוק מבאר שבע, מנתניה או מחדרה - תקבל שם תנופת פיתוח לא רגילה".
# # #
כשבן־ארי מדבר על רתיעה של אוכלוסיות ממגורים ביישובים שנמצאים תחת שלטון צבאי בגלל המעמד השונה שלהם מבחינת הדין הישראלי, הוא מתכוון בוודאי גם לרתיעה פסיכולוגית, לא רק משפטית. עבור חלק גדול מהציבור, "השטחים" נמצאים מחוץ לאופציה של רכישת דירה. החלת הריבונות עשויה להפשיר את הרתיעה הזאת. לא עוד "שטחים", אלא ריבונות ישראלית, כמו בתל אביב, בירושלים, בחדרה או בכפר סבא.
כמה זה שווה כלכלית? אין לי עניין להיכנס לתסריטים כלכליים עתידיים, כפי שעשו שלושת מנכ"לי האוצר לשעבר. שוק הנדל"ן הוא עסק תכנוני לטווח ארוך מאוד, במיוחד לנוכח הבירוקרטיה והרגולציה הישראליות שמעכבות את הפיתוח הכלכלי. אבל מרגע שהחסמים המדיניים ישתחררו, בהחלט אפשר לצייר תסריט שבו הביקושים לדירות בשטחים הריבוניים החדשים ישתחררו. כלומר, הביקוש לדירות עשוי לגדול, מה שבהחלט עשוי להביא לתנופת פיתוח כלכלית באזורים המסופחים.
כמובן שאין מדובר בפתרון הוקוס־פוקוס לשוק הדיור ולבעיית המחירים, שנובעת כאמור גם מגורמים כמו מיסוי וריבית. אבל זה בהחלט יכול להשפיע על השוק בטווח הארוך. תנופת פיתוח מייצרת כמובן תעסוקה בענפים נלווים, והיא יכולה לתרום לצמיחת המשק.
כמה מיליארדים זה שווה כתועלת כלכלית? אני יכול עכשיו להעיף מספרים, בצורה יצירתית מאוד, שתיראה אף מדויקת מאוד לכאורה, ואפילו תגיע לסכום המפוצץ של 52 מיליארד שקל, כפי שהגיעו אליו בכירי האוצר. תסריטים כלכליים הם כמו משחקים במספרים. אתה מזיז אותם למעלה או למטה לפי תפיסת עולמך, במיוחד בנושאים נפיצים, כמו סיפוח. המספרים האלה הם כמו נקניקים - איש אינו יודע מאילו חומרים הם עשויים.
2
דוח בודק של שופט העליון בדימוס יורם דנציגר בחברת כלל ביטוח מתאמץ מאוד לא להיות פסקני ונחרץ אלא להלך בין הטיפות. ובכל זאת, שלא יהיה ספק: הוא קובע בצורה מפורשת ששלושה מבעלי המניות בחברה - אייל לפידות, אלפרד אקירוב וניר ארקין (בנו של המיליארדר מורי ארקין) - ניסו להתערב בניהולה בצורה כזו או אחרת, דבר שלכאורה אינו במסגרת החוק או האישורים הרלוונטיים. מכיוון שדוח בודק נעשה מטעם גורם שאיננו מצויד בכלים חקירתיים, הרי שלאור קביעותיו, גם אם נכתבו בעדינות, דרושה חקירה של רשות ני"ע כדי להבין לעומק את מידת ההתערבות הפסולה.
אין חולק על העובדות: לפידות, אקירוב וארקין נפגשו עם יו"ר כלל ביטוח דני נוה וניסו להחליף את המנכ"ל יורם נוה, משום שסברו שרמת הניהול שלו אינה משביעת רצון. דנציגר אומנם קבע כי "בשום מקום בדין אין איסור על עצם קיום הפגישות... אולם, בבוחננו את אופיים וטבעם של המפגשים, ובהתחשב במבנה המיוחד של כלל החזקות, הדברים נעשים מעט מורכבים יותר".
למה הוא מתכוון? דנציגר מונה שורה של פרמטרים לקיום המפגשים, אך ביחס לעניין הרלוונטי - התערבות בהדחת מנכ"ל - הוא די חד־משמעי: "מעורבות בעל מניות בנושא ההדחה והחופש שחש להביע עמדה ביחס לנושא משרה בחברה, הלכה למעשה, עלולים להתפרש כאילו הוא חורג מהיתר ההחזקה שניתן לו על ידי הממונה על רשות שוק ההון והביטוח".
דנציגר ממשיך וכותב כי "איננו יכולים לנקוט עמדה בשאלה העקרונית אם הבעת עמדה בנושא המנכ"ל מצד מר ניר ארקין, עולה לכדי 'הכוונת פעילות כלל ביטוח', ככוונת הממונה בהיתר שנתן (הכוונה להיתר האחזקה שניתן לארקין - א"צ). חוק ניירות ערך מגדיר 'שליטה' בראש ובראשונה כ'יכולת לכוון את פעילות התאגיד', וזו נבחנת הן בפן המהותי והן בפן הכמותי... כמובן שהקושי שקיים ביחס למגבלות שהוטלו על מורי ארקין רלוונטי קל וחומר בכל הקשור למר לפידות, שאף היתר אחזקה אין לו...".
בשורה התחתונה קובע דנציגר שאסור היה לארקין וללפידות להתערב: "לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי לאור המגבלות המוטלות מכוח היתר האחזקה שניתן (או, מקל וחומר, שאיננו), לא היה זה נכון מצד ניר ארקין ומצד אייל לפידות להביע את עמדתם בפני יו"ר הדירקטוריון בדבר התאמת המנכ"ל לתפקידו".
דנציגר קובע למעשה שני דברים מהותיים: ארקין ולפידות עברו לכאורה על חוקי רשות ני"ע ועל היתר האחזקה (במקרה של ארקין); ושמצבו של לפידות הרבה יותר חמור מזה של ארקין, כיוון שאין לו בכלל היתר אחזקה למניות כלל ביטוח. מכיוון שכך, אין בכלל שאלה של נחיצות חקירת רשות ני"ע ו/או שלילת היתר האחזקה למשפחת ארקין בכלל ביטוח.
לגבי אקירוב, בעל השליטה בחברת אלרוב, המצב עוד יותר ברור. דנציגר קבע כי "בהתבסס על הנתונים שנמסרו לנו על ידי המרואיינים ועל פרוטוקולים ומסמכים שונים שהועברו לעיוננו, מקרה אלרוב משקף אירוע בעייתי, בלשון המעטה, המעיד לכאורה על ניסיון אלרוב לפעול על מנת להשפיע על נציגי כלל ביטוח בקשר עם החזקות הקבוצה במניות אלרוב או על אופן ההצבעה באסיפות".
דנציגר משתמש רבות במילה "לכאורה" ו"כאילו", משום שכאמור אין בידיו כלים חקירתיים, והוא צריך להישמר בלשונו המשפטית. הוא גם כותב זאת בצורה ברורה: "אין זה מתפקידנו ואף אין ביכולתנו, בכלים העומדים לרשותנו במסגרת הליך הבדיקה שערכנו, לקבוע כי רכישת מניות כלל החזקות על ידי אלרוב נעשתה במטרה לייצר לחץ נוסף על נציגי כלל ביטוח לפעול למכירת מניות אלרוב המוחזקות על ידי גופי כלל בתנאים שנראים לאלפרד אקירוב, או במטרה לאיים להגיש תביעה נגזרת בשם כלל החזקות נגד דירקטורים ונושאי משרה אחרים". בלי לומר זאת, דנציגר למעשה רומז שגופים בעלי יכולות ועם כלים חקירתיים, כמו רשות ני"ע, צריכים להתערב בנושא.