בכל טקס יום הזיכרון בבית הספר היינו רואים את רועי. אלו היו רגעי התהילה הקצובים שלו, ויהיו הנסיבות אשר יהיו. רגע לפני שהורדו דגלי המדינה ודגל בית הספר לחצי התורן ועלו הקריינים והרקדניות שרבע שעה לפני עוד עישנו בסתר במחששה, רועי כבר עמד על הבמה, התקין עליה את מעמד־האורגן השחור שלו, ועליו, בחרדת קודש נפלאה, הניח את האורגן. אחר כך ביקש מהסאונדמן, (אדוארדו, המורה לספרדית שלא ידע מילה בעברית) שיערוך איתו חזרה קטנה וההוא נעתר לו, כמובן. לילדים מחוננים לא מסרבים.

רועי היה נמוך בכמה סנטימטרים טובים מכל בני כיתתנו, אפו היה ארוך מן הממוצע ומלבד בלורית קטנה בשערו, לא היה במראהו שום דבר משובב לב או נפש. ובכל זאת, אני לא זוכרת שמישהו העז ללעוג לו, גם לא המופרעים האימתניים ביותר. אני זוכרת שאפילו פעם אחת הגיע מישהו חדש לבית הספר, “בכור" קראו לו, וכדי להוכיח את מקומו ואת חוזקו, תפס את רועי בבלוריתו והעיף אותו על הדלת, סתם כך. רועי הצטנף בעצמו, מצד אחד המכה המהירה היממה אותו, ומצד שני אולי ציפה לה. בכיתה לא נכחו המון ילדים, אבל המעט שהיו הספיקו להפיץ את השמועה שרועי הפסנתרן קיבל מכות מבכור החדש על לא עוול בכפו.

בצלצול האחרון, של סוף יום הלימודים, כבר חיכו לבכור בשער הכניסה על יד השומר האפאתי כל ותיקי השכבה, בידיהם שרשראות, ביצים שרכשו במכולת הסמוכה ועיניהם רושפות אש. “בוא איתנו", ציוו על בכור. והוא, שחשב שהנה, הוא הצליח להתקבל למילייה שבו חשק, הלך איתם ברצון. מיותר לציין שכשהגיעו לגינה הציבורית, שבשעות הצהריים שממה מאדם, הראו לו שלא רק שלא התקבל, אלא שיש עליו צו איסור כניסה לבית הספר, היום, אני מניחה, הוא כבר יודע שתמיד יהיו חזקים ממנו.

רועי לא הודה להם מעולם, הוא התבייש, למען האמת גם לא היו צריכים את זה, הוא היה אחד משלהם, בן חסות שלא מפריע, וזה הספיק להם בהחלט. פעם, אחרי אחד הטקסים, כשכולם ברחו אל המגרשים בהפסקה הגדולה, עליתי על הבמה וביקשתי ממנו לצפות בו מנגן אבל מהצד שלו, מאחורי האורגן. “בטח", הוא מלמל, “רק אשחרר את אדוארדו". רועי ניתק את הכבלים במהירות, הודה לאדוארדו החייכן וקרא לי אליו כשעיניו נבוכות לפגוש בעיניי, “בואי, מרסל". עמדתי מאחורי האורגן, כמעט והתפתיתי לשלוח את אצבעותיי אל הקלידים ולהשתובב בהם כמו ילדה שמתלהבת מצעצוע שמשמיע צלילים, אבל התאפקתי. “מה לנגן לך?", שאל.

“משהו רומנטי", חייכתי, הוא צחק במבוכה, אני יכולה להישבע שלחייו האדימו מעט. היינו שני תלמידים בכיתה ט', לא הכי מקובלים. אני, למזלי, אימצתי את ההומור וארגון הפעילויות החברתיות, זה מה שהציל אותי מעלבונות מובנים מאליהם על מראה חיצוני וכו'. רועי לא אימץ כלום, היה לו האורגן שלו ונדמה שזה הספיק לו. “'בלדה לאדלין', את מכירה?", שאל ולא חיכה שאענה. בעדינות מתובלת בערגה יפה הניח את אצבעותיו על האורגן והחל לנגן לי את הבלדה הרומנטית כל כך שנכתבה לכבוד יום הולדתה של אדלין, בתו של מפיק מוזיקלי גדול בצרפת.

“ריצ'ארד קליידרמן? שמעת עליו?", שאל אותי רועי בביטחון רב, כשהפיקו אצבעותיו מנגינה. קולו השתנה, גם עיניו, שפתאום הישירו אליי מבט, וקומתו הזקופה, שנדמה שגבהה בכמה סנטימטרים. “לא, לא שמעתי עליו. הוא זמר?", שאלתי. רועי חייך, עצם את עיניו והמשיך לנגן את המנגינה היפה ביותר ששמעתי בחיי. לאט־לאט ראיתי מעשה קסם. אלו שרבצו בזמן ההפסקה במחששה, בפינות הנסתרות של מגרש הכדורסל כדי לגשש אחר התשוקה הראשונה, או באולם הספורט, בתחנוני־על כלפי אלכס המורה שייתן להם כדור רגל כדי להעביר את הזמן, נטשו את תעסוקתם והתקרבו אלינו. לא אשקר ואגיד שכל בית הספר ישב למרגלות הבמה והאזין בקשב רב, אבל היו שם לא מעט נערים ונערות שעלו על הבמה, התיישבו והקשיבו לנגינתו.

“עכשיו שופן", דיבר לעצמו, עצם את עיניו והחל לנגן עוד מנגינה שעד אותו הרגע הייתה זרה לי. הרגשתי שזה לא מכובד לעמוד מאחורי אורגנו, שכן לא בי מדובר, אז התיישבתי על הבמה, בין חברותיי שלחשו, “אתם מאוהבים? הוא מנגן לך?". צחקתי והשתקתי אותן. הפסקה שלמה הוא ניגן כך לכולנו, כשמישהו ניסה להפריע בחסות מבוכתו, השתיקו אותו אלו שטיפלו בבכור, ואדוארדו, שראה את תלמידי התיכון מאזינים בקשב רב, הלך על קצות אצבעותיו וחיבר שוב את האורגן אל הרמקולים הגדולים.

רועי פרח שם על הבמה, הוא התנועע עם המנגינה, אצבעותיו הילכו קסם על הקלידים, וחדי העין והדמיון יכלו להבחין איך בלוריתו מתארכת, אפו הופך סולד, כתפיו חסונות ופני הילד החלקות שלו הופכות אט־אט לפני גבר של ממש. כשבא הצלצול וקטע את הרגע הזה, רועי פקח את עיניו ונבהל פתאום, הנערים והנערות כולם אצו אל הכיתות כמו לא היה רגע שקט שלא חוו מעולם קודם לכן, והוא נשאר בודד שם על הבמה השחורה והמאולתרת.

“שיט, אני אאחר", אמר המחונן. ידעתי שבשבילו זו טרגדיה: אם אני אאחר, אעשה קצת חנדלך למורה והכל יעבור, הם כבר רגילים אליי. עזרתי לו לפרק את מעמד האורגן, להכניס הכל לתיק שחור וגדול ולסחוב אותם אל הכיתה. “ראית כמה קהל היה לך?", שאלתי כשאני מזיעה ומדדה אחריו במדרגות. “כן, נדבר אחר כך, יש שיעור עכשיו", אמר בהחלטיות. כשהגענו אל הכיתה, המורה טרם הגיעה, כשישב רועי בכיסאו והוציא את החומר הנדרש, הקיפו אותו התלמידים. “אתה יכול לנגן כל הפסקה?", שאלו, “אתה יכול אייל גולן? בריטני ספירס? טיפקס?". רועי הנהן וצחק, “אני יכול הכל, אני רק צריך תווים".

“תארגנו לו תווים", אמר ראש הכנופיה. חברו השמן שעמד על ידו תמה: “מה זה תווים? כמו אלו שתולים עליהם?". צחקנו כולנו. “אני אדפיס מהאינטרנט", הבטיח רועי ונדרך כשנכנסה המורה אל הכיתה.

מאותו היום, פעם בשבוע, לא רק בטקסי יום השואה והזיכרון, עמד רועי על הבמה הקטנה מלווה באדוארדו - שברבות הימים התאהב במורה לצרפתית, שגם היא לא ידעה מילה בעברית, והתחתן איתה - וניגן לכולנו. את "הבלדה לאדלין" לא שמעתי ממנו יותר, הוא ניגן דברים עכשוויים יותר, להיטים שביקשו תלמידי התיכון. “אתה לא חייב", לחשתי לו באיזו הפסקה. “אני רוצה, תראי איך הם נהנים", הביט עליהם. הם באמת נהנו. אני מודה, בשלב מסוים נטשתי. את השירים האלו לא אהבתי והעדפתי לשמור לעצמי את טעמה המתוק של ההתחלה ושל ילדותה של אדלין היפה.

פעם, בערבו של חמישי אחד, ישבתי אצל איזה בחור בבית. הבית התפורר, אפילו המטבח היה עשוי מפורמייקה ירוקה מתקופתו של בן־גוריון. אבל במרכז הסלון עמד פסנתר גדול, חום ומבריק כל כך. אחרי כוס יין ועוד אחת, שאלתי אותו טרם נשק לי: “תנגן לי?".
“נו, שיהיה", התיישב ליד הפסנתר. “אדל? שלמה ארצי? פינק פלויד?", אמר בקוצר רוח, כאילו כבר הורגל בדייטים מעין אלו. “'הבלדה לאדלין', אתה מכיר?", תהיתי.

הוא הביט בי ועיניו נצצו: “באמת?", שאל.
התיישבתי על ידו ועצמתי את עיניי: “באמת", עניתי, והוא החל לנגן לי. לא היה זה עונג הפעם הראשונה, אבל היה לזה ניחוח נוסטלגי, צרפתי ונטף מנגינתו עסיס נעורים שאליו התגעגעתי כל כך.
כשפקחתי את עיניי הוא חדל לנגן, ידעתי שלא תהיה המשכיות בינינו, אבל נשקתי לו בכל זאת ולרגע אחד קצר וטוב, אפילו דמיינתי את רועי.