לפני כמה חודשים הגשמתי חלום והתארחתי כשופטת בפרק של "משחקי השף" שעסק בתקופת הצנע. הגעתי לשם על תקן מומחית לקיגל (או קוגל, תלוי בעדה). מכיוון שמאז אני מוצפת בבקשות למתכונים ושאלות מאנשים שרוצים לשחזר טעמי ילדות ומחפשים את הקיגל המושלם, החלטתי לספר את הסיפור מאחורי "המומחיות" הזאת (יש גם מתכון ומסקנה).
כאמור, יש שקוראים לו "קיגל", ויש שיתעקשו על "קוגל", אבל כך או כך מדובר באותה יציקת בטון אשכנזית, שמסמלת את כניסת השבת. לא נעים לי לומר שבילדותי מעולם לא טעמתי קיגל. המאכלים של הצד הרוסי־בסרבי שלנו הסתכמו בגפילטע פיש מדג שהיה נטחן אצל הקצב ברחוב דיזנגוף פינת בן־גוריון בתל אביב ובמרק קניידלך בפסח, שבסתר (או שלא בסתר, על מי אני עובדת) הייתי מוסיפה לו שקדי מרק כדי להצדיק את קיומו.
את הקיגל גיליתי אחרי שנים רבות, בזמן סיור סליחות לילי בירושלים. מישהו נתן לי חתיכה קרועה וחמה ביד ואמר לי שזה יסתום לי את הרעב. כמה דקות לפני כן התלוננתי שהבטן שלי מקרקרת ושאני חייבת לאכול משהו בדחיפות, אחרי שעברנו במשך שלוש שעות בית אחר בית בשכונת נחלאות בירושלים. וזה אכן השתיק לי את הקרקורים.
הפעם הראשונה של כל דבר בחיים היא תמיד זו שזוכרים, זו שמשאירה את חותמה בגופך ובנשמתך לנצח. בפרט אם זה מישהו שמטפל לך ברעב ומצליח להשתיק בך ולו לרגע את הרעש המציק בגוף שמתפשט לו לאט־לאט לראש. להאכיל מישהו זה כמו לכסות אותו בשמיכה. וכל אחד צריך שמדי פעם מישהו אחר יכסה אותו בשמיכה. משום מה כשמכסים אותך ההרגשה היא אחרת מאשר כשאתה מתכסה בעצמך.
מאז אותו סיור בלתי נשכח היו פעמים נוספות שבהן טעמתי קיגל, תמיד בקוביות קטנות ואקראיות שמישהו הניח לי בידיים. משום מה, אף פעם לא מצאתי לנכון להכניס את המאכל הזה הביתה כחלק מהתפריט הקבוע של שישי. אני מניחה שהסיבה לכך הייתה שהוא קצת מנותק מהתרבות הקולינרית המשפחתית האישית שלי.
בניגוד לאוכל אסייתי, למשל, שגם הוא מנותק מאיתנו תרבותית ועדיין מגיע אלינו במשלוחים אחת לשבוע, הבנתי שלקיגל יש רגשות, יש לו היסטוריה וכבוד, וסיר שלם שלו צריך להיות בבית שיודע להעריך את המטען ההיסטורי שהוא נושא.
מה שכן, הפכתי להיות חובבת טעימות בז'אנר, ועם השנים למדתי להבחין בין זה הבני־ברקי לבין הירושלמי, בין עבודת יד מדוקדקת של אמא מנוסה לבין זו שרק למדה להכין סיר, לזה שיוצא בשלוש לפנות בוקר מבתי האפייה.
שתי חבילות של אטריות דקות קרצו לי בביקורי האחרון בסופר. ידעתי שזה המצרך היחיד שצריך לקנות כדי להכין קיגל, כי את השאר יש כבר בבית. שמן, סוכר, מלח וביצים. בני ישראל תמיד חיו על מוצרי הבסיס והצליחו להפוך אותם ליקום המקביל של מישלן.
כשהגעתי הביתה והרתחתי את האטריות, ידעתי שהן יגמרו בסוף בתור פסטה. הרבה יותר קל להוציא את רסק העגבניות שהכנתי מראש מהמקפיא ולגמור באיטליה. מה פתאום ירושלים עכשיו, כשאפשר בשניות להיות ברומא.
אלא שמשהו בי דחף לחמם שמן בסיר, לשפוך לתוכו כוס וחצי סוכר ולהכין קרמל. שש ביצים נזרקו לתערובת וקצת לא היה לי נעים מהתבנית שהתרוקנה, בפרט משום שבתקופת הקורונה התקמצנתי על כל ביצה שנשברה. כוס שמן, כף מלח וכף פלפל התווספו, וחרדת קודש אחת גדולה שנכנסה לתבנית אפייה ולתנור.
יש משהו מרגיע במתכונים שמסבירים לך שלצורך ההכנה צריך תנור שמכוון ל־180 מעלות. לא ל־220 מעלות וגם לא ל־200. רק 180 מעלות, פשוט, סטנדרטי, רגיל, שפוי. כאילו מישהו אומר לך: תירגעי, הכל בסדר, הכל יציב, אין שרב, אין סופה - טמפרטורה רגילה לעונה.
הריח התפשט במטבח, אבל משהו בפנים הציק לי. גיליתי שאני לא יכולה לאכול קיגל בבית. זה לא בשבילי, זה לא מזכיר לי כלום. עומד מולי סיר שהכנתי, מלא בזיכרונות של אנשים אחרים. טעמים של בית, של ילדות, זיכרונות של סבתא או סבא, אבל שום דבר מזה לא שלי.
הזיכרון היחיד שיש לי הוא של הבחור החמוד שראה שאני מקבלת סחרחורת מחוסר שינה ורעב באותו לילה בירושלים, ונתן לי חתיכה מרובעת מגוש הפחמימה המנחמת הזו, שהחזיקה אותי כמה שעות טובות עד שחזרתי לתל אביב.
כשהתחלתי לבשל, גיליתי שאני לא באמת מבשלת אוכל כדי שאחרים יאכלו. אין לי שום צורך להפוך למסעדת גורמה ביתית. אני כנראה מבשלת לעצמי מחדש את הזיכרונות. את אלה שנדחקו הצדה, את אלה שנשכחו, את אלה הלא מובנים מאליהם. לא פלא שעליתי שלושה קילו.