קראנו לו קליגולה בגלל האכזריות והנטייה הברורה שלו להקטין אנשים ואז לקפץ עם הרגליים הגדולות שלו, על מה שנותר מהם. חוץ מזה הוא נהג לפזר במערכת העיתון מרגלים קטנים שיאזינו בסתר לאויבים מדומיינים. כמו קליגולה, הוא מאוד אהב להציב בתפקידים בכירים אנשים עם כישורים לוטים בערפל, ובלבד שיהיו נאמנים לו. שלא כמו קליגולה האורגינלי, שהבטחתו למנות את סוסו האהוב אִינְקִיטַאטוּס לקונסול בסנאט הרומי לא מומשה, האיש הזה עשה את זה באופן עקבי, אבל עם אנשים הרבה פחות חכמים, חמודים ואצילים מסוסים. לאלו שעבדו איתו דאג להזכיר יום ביומו: "אתם עובדים תחתיי". ולהיות תחתיו, איך אגיד, היה לכרוע תחת משקל עודף של זדון ואגו שאולי פעם מזמן, כשהיה ילד, היה חבוט וחלול, אבל עם השנים תאיו הכפילו ושילשו את עצמם כמו גידול בלתי מרוסן.
יום אחד הגעתי למערכת ומצאתי איש זר מסתובב במסדרונות. בתפקיד מדריך הסיורים: קליגולה. הוא הראה לו את נפלאות הארכיון והציג בפניו את המעצבים הגרפים ושאר נושאי התפקיד במערכת. כשעברו ליד חדרי, נדמו. יום למחרת קיבלתי זימון מאחד מחייליו. הוא השפיל מבט ואמר לי שהוא מצטער, אבל אני מוכרחה ללכת. "דעתנית מדי. וכחנית", אמר לי. מיותר היה לשאול מי המחליף המאושר שלי. בואו נגיד שחושיי העיתונאיים לא הכזיבו. ההוא מהסיור ביום שלפני היה המיועד.
יצאתי ממערכת העיתון נסערת. זה היה בימים שלפני עידן השימועים, כך שלא הייתה לי שום הזדמנות לנסות לערער על ההחלטה. "את מוכרת לי", אמרה לי אישה אחת ברחוב. אני, יש לי פרצוף גנרי, מוכרת לכולם, אז ניסיתי לשייך את עצמי לאנשהו ואמרתי לה: "אני כרמית מעיתון כך וכך". אבל זה הרי כבר לא היה נכון. עמדתי נבוכה. מה שהיה עד לפני רגע קל נתח גדול מהחיים שלי הפך להיות, באחת, עבר משפיל. פתאום נשארתי רק כרמית. לא כרמית מ־. ואת מי בכלל מעניינת רק כרמית? לקח הרבה זמן, עד שזה יצא לי. כרמית. פשוט כרמית.
***
"שמעי, הייתי מנהלת בכירה בבנק, ועכשיו אני צריכה לספר לכולם שפוטרתי במסגרת 'תהליך הייעול'", מספרת לי אמא לשלושה, מפרנסת יחידה. "אין יותר 'אבא הלך לעבודה, יביא לך מתנה'. בקצב הזה אני הולך להיות הרבה מאוד זמן מובטל", מספר לי מ', אב לשניים שהיה בעל קריירה בטוחה באחד המוסדות האקדמיים, שנכון – מתייעלים. גם א', שעבדה בתיירות עם קבוצות מסין, מחפשת עבודה. איפה סין ואיפה תיירות נכנסת, היא אומרת. לעוד מכר הייתה מסעדה שלא עמדה בחובות שהצטברו בחודשים האחרונים וכך הוא, מסעדן בן מסעדן, צריך לנעול את השערים. לא נותרו ברירות אחרות. הוא כבר לא יהיה החמוד ההוא מהמסעדה במרכז ירושלים. זה קשה, כי לא רק החשבון הולך ומתרוקן, במציאות שבה אנשים מוגדרים פעמים רבות על פי משלח ידם, נדמה שגם ההוייה הפרטית מתרוקנת מרוב תוכנה כשמאבדים את מקום העבודה.
אני רוצה לומר להם שזה הזמן לפרוש בפני הילדים את ההקשר הרחב של הפיטורין, להסביר להם על המשבר הכלכלי ולהדגיש שהרבה אנשים מפוטרים. לציין כי הפיטורין לא קרו באשמת הילדים ועוד דברי עידוד. נגיד שמדובר בהזדמנות, ושאולי עכשיו תהיה עבודה יותר טובה, קרובה יותר, שאמא ואבא יוכלו לבלות יותר שעות בבית ולהקדיש יותר תשומת לב לדברים החשובים באמת. אני באמת רוצה, אבל יודעת שאלה דיבורי שאנטי שעובדים יפה כשהכל בסדר, ולא כשהגרזנים נוחתים עלינו בזה אחר זה. אז אני בוחרת לשבת עם קורות החיים שלהם, ולעזור להם לסדר אותם. אני בוחרת לפקוח עין ולנסות למצוא מקומות שיבינו כמה כדאי להם להעסיק אותם, ובעיקר אני בוחרת לומר להן ולהם כמה שהם נהדרים, נכס של ממש בעולם הזה גם אם הם כבר לא "גליה מ־" או "אלון מ־". לא יודעת האם ועד כמה זה יעזור, אבל אני מנסה.
בדק בית
אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אכתוב על מסיכות פנים לצמצום סכנת הידבקות באיזו מגיפה, הייתי מסתכלת עליו בהשתוממות. ובכן, זה קורה: מותג Mask&Co למסיכות רב־פעמיות מעוצבות (באמת כתבתי את זה?) הוא פרי יוזמתם של בני הזוג מיכאל ויעל ויס. הן עשויות שתי שכבות כותנה 100% בצפיפות בד גבוהה. בין שתי השכבות כיס לפילטר הגנה נוסף: בד או פילטר אנטיבקטריאלי שנמכר בנפרד. המסיכות מגיעות בשלוש גזרות ובשלל דוגמאות וצבעים. על תפירתן הופקדו שתי מתפרות – האחת, "אימרה", שהיא מתפרה חברתית ירושלמית לנערות בסיכון, והשנייה "דני ומוסא", מתפרה יהודית־ערבית. הנחה תינתן ברכישת מארזים של 2, 3 ו־4 מסיכות.
Mask&Co, מחיר: 40 שקלים או 45 שקלים למסיכה עם קליפס לאף. לרכישה ישירה באתר, דרך וואטסאפ במספר 054־7897665 ובשואורום של קואופרטיב האופנה Co.Co