בבריסטול, אנגליה, מפגינים הסירו את פסל הברונזה של סוחר העבדים מהמאה ה־17 אדוארד קולסטון והשליכו אותו למפרץ. בכל רחבי ארצות הברית פסלים של כריסטופר קולומבוס מושחתים, בטענה שהוא היה קולוניאליסט שהביא לאסונם של הילידים באמריקה. בחלק מהמקרים, “ראשו" גם נכרת. באנטוורפן, בלגיה, מפגינים השחיתו את פסלו של המלך ליאופולד השני, המואשם בכך שניצל עד תום את משאבי הקולוניה הבלגית בקונגו ונהג באנשיה באכזריות אין קץ.
ונדמה שרק התחלנו. גלי ההדף כתוצאה מהריגתו של ג'ורג' פלויד והתעצמותה של תנועת בלאק לייבס מאטר מביאים להתחשבנות הולכת ומתפשטת של מדינות המערב עם העבר הקולוניאליסטי שלהן. או לפחות של מיעוטים בתוך אותן מדינות - שחורים בעיקר - שחשים עצמם כקורבנות אותו עבר. גם לקורונה יש כאן משקל בלתי מבוטל, שכן היא פוגעת - בהכללה גסה - בעיקר באותן אוכלוסיות, ולכן מגבירה בקרבן את חוסר הוודאות ואת התסיסה. זה המצב, למשל, בבריטניה.
אבל המאבק הזה הולך וצובר גם תמיכה ממסדית. כשפסלו של סוחר העבדים מבריסטול נעקר ממקומו, מפקד המשטרה המקומי החליט שלא להתערב. הוא לא נענש על כך, ובעיני רבים נתפס עתה כגיבור. מיסיסיפי, המדינה האחרונה בארצות הברית שעל הדגל שלה התנוסס סמל הקונפדרציה - אותה ברית דרומית שהוקמה כדי לשמר את העבדות - החליטה בשבוע שעבר להסיר אותו מהדגל. לא בטוח שזו הייתה רק החלטה ערכית. 39% מתושבי מיסיסיפי הם שחורים, וברור שהשינוי נבע גם מניסיון להנמיך את הלהבות במדינה.
בכל מקרה, אנחנו עדים לעידן חדש שבו אנשים מבקשים לבוא חשבון עם הגיבורים הרעים של ההיסטוריה. רעים לדעתם, כמובן. והעידן הזה לא פוסח גם עלינו. היות שמדינת ישראל דלה בפסלי ענק מרשימים של מנהיגים, וטוב שכך (כנראה ברוח “לא תעשה לך פסל"), הקרב מתנהל בעיקר על שמות רחובות ומוסדות. ע"ע הדרישה להסיר את שמו של גיורא יוספטל, לנוכח גילויים דוקומנטריים חדשים על התנהלותו הגזענית לכאורה כלפי בני עדות המזרח.
אני מודה שאני אמביוולנטי כלפי הגל הזה והמראות שהוא מייצר. מצד אחד יש משהו כל כך משחרר ומוצדק במראה של סוחר העבדים המושלך למים. אם הייתי שחור המתגורר בבריסטול ונאלץ לחלוף מדי יום בסמוך לפסלו של אדם שהפך את אבותיי לעבדים וסחר בהם, הייתי מתפוצץ. כנ"ל לגבי המלך הבלגי, שהשלטון שלו בקונגו היה מהאכזריים והמתועבים בהיסטוריה. ובכלל, הגיע הזמן שהמערב יבוא חשבון עם עברו הקולוניאליסטי והלא פעם מתועב.
מצד שני, ההגדרות האלה של רוע הן סובייקטיביות והן פרי של אידיאולוגיה ושל תקופה. ניתוץ פסלו של סוחר עבדים יזכה כנראה לקונצנזוס רחב. אבל במקרה של קולומבוס הוויכוח הוא עמוק בהרבה. שלא לדבר על התנועה הנוכחית המנסה למחוק את זכרו של ווינסטון צ'רצ'יל, בטענה שאמירותיו היו גזעניות. שיא האבסורד, נכון לעכשיו, נרשם בשבוע שעבר, עת פסל בת הים הקטנה בקופנהגן הושחת, בטענה ל"רמיזות גזעניות" בסיפוריו של האנס כריסטיאן אנדרסן.
כל זה מעורר את השאלה: איפה עובר הגבול בין “שנוי במחלוקת" ו"ראוי למחיקה"? ואת השאלה החשובה עוד יותר: מי מציב את הגבול הזה? נכון לעכשיו, מרבית ההחלטות מתקבלות בידי המון זועם. ואם יש משהו שההיסטוריה באמת מלמדת אותנו, הרי הוא שפעולות של אספסוף - גם אם מקורן מוצדק - מסתיימות כמעט תמיד ברע. ובאנרכיה. גם בגלל הצעדים הקיצוניים שאותו המון יתדרדר אליהם, וגם בגלל תגובות הנגד שאותם צעדים יעוררו.
כבר עכשיו הימין הקיצוני באנגליה ארגן “משמרות הגנה" סביב פסלי צ'רצ'יל, שהפכו עד מהרה לזירה של אלימות ועימותים מול שחורים. בארצות הברית, הנשיא טראמפ קפץ בשמחה על המציאה, כדי להלהיב מחדש את תומכיו הלבנים לקראת הבחירות, והגדיר בנאום יום העצמאות שלו את השחתת הפסלים כ"ניסיון הפיכה פאשיסטי שמאלני". במילים אחרות, עצם הדיון המחודש בהיסטוריה הוא משמח. ואפילו קריטי. אבל אם מי שינהל אותו יהיה ההמון, התוצאה הסופית תגרום יותר נזק מתועלת.
על הסכין
1. כשפרצה הקורונה, כתבתי פה טור על היותה אולימפיאדת ענק, שדרכה נראה איזו מדינה מתנהלת טוב יותר. לצערי הרב צדקתי. כמיטב המסורת הישראלית, הוכחנו שאנחנו מעולים במבצעי בזק - ע"ע הצעדים הנחרצים בתחילת הדרך, אבל גרועים מאוד בשמירה על משמעת לאורך זמן. ובאולימפיאדה הזאת לא נפסיד מדליות, אלא חיים ופרנסה.
2. השערורייה סביב נאום החארטה של צחי הנגבי רק מדגישה את הטרגדיה של פוליטיקת הזהויות שכולנו מתבוססים בה. יושב גבר פריבילגי ושבע ומזלזל בציבור רחב וסובל. ועדיין, המפלגה של הנגבי מוסיפה להיתפס כ"מפלגת העם", ומה שעוד יותר אבסורדי - כהצבעת מחאה.
3. הסקנדינבים האלה. מה לעזאזל הופך את הטלוויזיה שלהם לכל כך טובה? בסדר, הנופים כבר בילד אין. וגם הבלונד. אבל בכל סדרות המתח שלהם, כמו העונה השנייה, החדשה והמוצלחת של "deadwind" הפינית (נטפליקס) יש שילוב של עלילה אפלה ומהפנטת עם אמירות חברתיות. במקרה של "deadwind" זהו השילוב הקטלני בין פוליטיקה וכסף גדול.