1. שיטת נתניהו
"חכה לנובמבר", אמר לי האומר, "עכשיו זה גן עדן ליד מה שיקרה כאן כשתגיע השפעת יחד עם הקורונה המחוזקת ונמצא את עצמנו מול מרק מכשפות שכמותו טרם ראינו". הדובר מכיר את נתניהו עשרות שנים, מהכי קרוב שאפשר. הוא לא פוליטיקאי. שאלתי אותו אילו צעדים ננקטו לקראת הקטסטרופה. "צעדים?", צחק, "ישבתי ביום שישי ה־6 בדצמבר אצל נתניהו בבלפור והתרעתי. האמריקאים העבירו לנו מידע על הקורונה חודש קודם, בנובמבר.
אני עוד לא ידעתי מה זה בדיוק, אבל ידעתי שזה גדול ומסוכן, שצריך להתכונן. בהתחלה חשבתי שמגיפת הסארס חוזרת". ומה ביבי עשה? שאלתי. "הוא העלה על הקו את ברסי וסדצקי", ומה הם אמרו? שאלתי, "הם לא אמרו שום דבר מיוחד, די זלזלו", ענה העונה, "ובסוף ביבי לא עשה כלום. עכשיו תעזוב רגע את הקורונה, אתה יודע איזה פאניקה תהיה פה לקראת שפעת החורף, ואתה יודע שאף אחד לא חשב לקנות מספיק חיסונים? עכשיו תאר לעצמך איזה חורף מחכה לנו כאן".
בנימין נתניהו הוא מומחה שיווק בקנה מידה עולמי. הוא מסוגל למכור כל דבר לכל אחד בכל מקום ובכל מזג אוויר. כשצריך לקנות, יש בעיה. הוא לא מסוגל לשלם. כל עוד הוא מוקף באנשי ניהול וביצוע, העסק מתקתק. כשהוא מנסה גם לנהל, העסק נמק. זה מה שקורה עכשיו, כשהמדינה מתנהלת בין עוויתות הטירוף של הישות המכונה "בלפור".
בכל הקשור לקורונה, נתניהו קיבל החלטה או שתיים נכונות בתחילת האירוע. מכיוון שהוא אלרמיסט טבעי ופאניקר מוכח, הוא סגר את השמיים מהר יחסית וגם את הסגר המוחלט הטיל מוקדם. זהו, פחות או יותר. מעבר לזה הוא לא נקף אצבע. הוא לא מינה פרויקטור. הוא לא שחרר שום סמכות. לכן ישראל לא הצטיידה מראש בציוד שחסר לה עד עכשיו. לא מטושים, לא בדיקות, לא מכונות הנשמה, לא ציוד מיגון לצוותים הרפואיים.
כלום. לא רעננו את נוהלי הטיפול במגיפה. לא הכינו את בתי החולים. לא ניסו לשקם במהירות את רח"ל, רשות החירום הלאומית, שהוקמה בדיוק לצרכים הללו (והושקעו בה מיליארדים). לא מונה "צאר" קורונה. לא הוכנו תוכניות. לא הוקמו מלוניות. לא חשבו על סגירת מעגל הבדיקות מהר ככל האפשר כדי לקטוע את שרשרת ההדבקה. לא הכינו את המעבדות הרפואיות. לא הפעילו את מכון ויצמן. לא מונה צוות הסברה מיוחד כדי שהציבור יהיה מעודכן וההוראות יהיו ברורות. לא הוכנו או הוכשרו צוותי בדיקות ותפעול מכונות הנשמה. לא נעשתה חשיבה מערכתית.
אתמול בלילה הוא הכריז שהצליח להביא את "כל הגורמים לחדר אחד". הלו, אדון נתניהו. הרי נבחרת על סיפור השמן והרזה וקיצוץ הבירוקרטיה. היית צריך להביא את כל הגורמים לחדר אחד לא היום, אלא ביום הראשון של המשבר. ולא רק בענייני בירוקרטיה. גם בענייני המלחמה במגיפה. עכשיו זה מעט מדי, מאוחר מדי
נתניהו התנהג בדיוק כפי שהוא מתנהג בכל מקרה אחר: ניהל הכל לבד, סמך על עצמו, בנה על המזל והאמין שיהיה בסדר. הוא יופיע כל ערב בטלוויזיה ויסביר מה שצריך להסביר. את כל השאר יעשה זריז הרגליים התורן, ראש המל"ל מאיר בן־שבת. מי שמכיר את יכולותיו של בן־שבת, יודע בדיוק למה ישראל נראית היום כמו שהיא נראית ולאן נעלמו הטלפונים המתפעלים מכל העולם שבהם התהדר נתניהו. מזלנו שנפתלי בנט היה שר הביטחון כמה חודשים. אחרת, גם המעט שיש עכשיו, לא היה. זוהי "שיטת נתניהו" מאז ומעולם. לפעמים זה מצליח, ואז זה בזכותו. כשזה נכשל, זה תמיד בגלל מישהו אחר, ועל חשבוננו.
2. בנק המטרות
ביום רביעי השבוע שיגר הנשיא ראובן ריבלין דברי ברכה לחניכי מחזור מ"ז של המכללה לביטחון לאומי. "עד רגעים אלה מדינת ישראל לא פיתחה 'תורת לחימה' ברורה וקוהרנטית למאבק בנגיף הקורונה", כתב הנשיא, "אין לנו גוף אחד שמרכז את הידע, את המאבק, את ההתמודדות, את השליטה ואת השיח מול הציבור ועם הציבור. אין שום מקום לחישובים פוליטיים של משרד הביטחון מול משרד הבריאות. חייבים לתת את המושכות בידי הגוף שיכול להביא את התוצאה הטובה ביותר, כשכל שאר המשרדים כפופים לו ומסייעים".
ריבלין מדד בזהירות את דבריו. הוא האדם היחיד במדינה (חוץ מנתניהו) שפוגש את כל הגורמים הרלוונטיים על בסיס שבועי: ראש השב"כ וראש המל"ל וראש המוסד וראש אמ"ן והרמטכ"ל והמכון הביולוגי וראשי משרד הבריאות ומי לא. מכולם, ללא יוצא מן הכלל, הוא שומע בדיוק את אותם דברים: אין ניהול מרכזי. אין תכנון מרכזי. אין הסברה מרכזית. אין שיטה. אין תורת לחימה. הכל מאולתר בתנועה, בגחמות של רגע, בזיגזגים מטורפים, על סמך שברי מידע ומצבי רוח. אז ריבלין, שהוא גם האזרח מספר אחת, אמר את דברו בזהירות. זה יצא אחר הצהריים לתקשורת. ריבלין לא ידע שדבריו יפתחו עליו את שערי הגיהינום.
באותן דקות ממש התראיין נושא הכלים הרשמי, ח"כ מיקי זוהר, אצל השופר הבלפוראי מספר אחת בתחנה הממשיכה להתקרא משום מה "גלי צה"ל". שמע זוהר את דברי הנשיא, ופתח עליו את להביור הטינוף האמפיבי המיוחד: הנשיא, כך זוהר, השמיע את ביקורתו בעניין הקורונה, כי הוא מנסה להסוות את ניסיונות ההתערבות שלו בעניין ועדת החקירה לניגודי העניינים של השופטים. כן, זה אמיתי. זוהר מטיח בנשיא המדינה האשמות שקריות לגמרי, כי העז להעיר הערה בונה בעיצומו של משבר לאומי חסר תקדים. זוהר בנה תיאוריה שלמה שלפיה ריבלין דיבר עם שר החוץ אשכנזי ויחד טיכסו עצה איך מפילים את הצעת החוק בעניין השופטים.
בשנים האחרונות ריבלין למד לבלוע את מרבית כעסיו ולרסן את רוב חושיו אל מול הזוועות שאליהן הוא נחשף על בסיס יומי. הפעם הוא וסביבתו התפוצצו: "דבריו של ח"כ זוהר הם שקר וכזב, ואנו דורשים את התנצלותו המיידית וחזרתו מהם... לנשיא לא היה שום קשר לפעילות הכנסת הנוגעת לוועדת החקירה... עצוב כל כך שבימים אלה מתמודד נבחר ציבור עם ביקורת בונה וממלכתית באופן שקרי, נמוך וחסר עכבות שכזה. יתכבד ח"כ זוהר ויפנה לעסוק בצורכי הציבור בשעה קשה זו במקום לפזר שקריו מעל גלי האתר".
אתם חושבים שזוהר חזר בו? ברור שלא. אם יתבקש, יחזור על השקרים. לא רק שהוא לא נפגע או התרשם מדברי נשיא המדינה. להפך. על פי שיטת המשטר הנוכחית, רק טוב יצמח לו מהטחת הבוץ בנשיא. כל מי שרוצה להתקדם בחיים, או בסולם הדרגות בהיררכיה הפנימית של מלחכי הפנכה למיניהם, צריך לטנף כמה שיותר את כל "בנק המטרות" של שוכני קן הקוקייה. צאו וראו: אמיר אוחנה, מירי רגב, מיקי זוהר, דודי אמסלם וגור השופרות שזה מקרוב בא, ח"כ שלמה קרעי. אין מטלה עלובה הקטנה למידותיהם של אלה. אם יידרשו, ישתטחו אפיים ארצה וילקקו נתיב בעפר שבו יצעדו כפות הרגליים המלכותיות. רק ככה מתקדמים בישראל היום, תרתי משמע.
ראו מי הודח, נשלח, נזרק לפח לעומת מי שמונה, התקדם והתלהם. אנשים כמו גלעד ארדן וגדעון סער אאוט, לאבי דיכטר וניר ברקת לא נמצא מקום בממשלה. יכול להיות שראש השב"כ ושר הבט"פ לשעבר וראש עיריית ירושלים ומיליארדר ההייטק פשוט לא מספיק מוכשרים. מי שרוצה להגיע למשהו בליכוד, חייב לסמרטט את עצמו לתהומות חדשים מדי יום, כדי לשאת חן בעיני דרי הקומה השנייה, שאותה מנקה כעת (על פי עדותה) הגברת בכבודה ובעצמה. מי שמפגינים שמץ של חשיבה עצמאית, רמז של הכנה לחוט שדרה, נדחקים אחורה או נקברים קבורת חמור. הליכוד, מפלגה מפוארת שהעמידה כאן דורות של מנהיגים ונבחרי ציבור, אינה קיימת עוד.
3. הלך הכסף
"משהו קרה לביבי", אמר השבוע אחד משותפיו הבכירים, "הוא לא כתמול שלשום. הוא מאבד את זה". השבועיים האחרונים היו רצף של אסונות ותקלות מבחינת ראש הממשלה. זה החל במסע השנור הלא ייאמן של מיקי זוהר בשמה של המשפחה ה"נכה כלכלית" בוועדת הכספים. אין שקר שלא שוקר במאמץ ההירואי להעביר כמה שיותר כסף מכיסם של האזרחים המתרוששים לכיסה של המשפחה האומללה הנמקה בבלפור. אחר כך נאלץ נתניהו לבטל ברגע האחרון את המשך המסע, שנועד ליום ראשון האחרון. עדי שמיעה לאירוע הזה מדווחים על דציבלים שכף רגלו של אדם לבן טרם הגיעה אליהם.
ואז הגיע צחי הנגבי. ה"חארטה" שלו הפכה לפיגוע מתגלגל בעיתוי הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בעוד הנגבי מתנצל, חש לעזרתו היועץ הכלכלי של נתניהו, פרופ' אבי שמחון, כדי להדליק מחדש את הבעירה ("דבריו לא פגעו באיש, רק במצקצקי השפתיים", הרעים המרעום האדמוני). אתם חושבים שמירי רגב תראה את המסיבה הזו בלי להצטרף אליה ברגל גסה? טעיתם. היא מיהרה להכריז בטקס חנוכת מחלף כלשהו ש"אנחנו כאן לא לפי הוראות משרד הבריאות". לסיום שאין הולם ממנו קיבלנו את שר הבריאות, שבעודו מטיף לנו מוסר על הצורך לעמוד בהנחיות משרד הבריאות, חגג את יום הולדתה של רעייתו ברוב עם (אם כי לפי ההנחיות לכאורה).
אז לא, נתניהו איבד את זה השבוע לא בגלל אף אחד מהגאונים הנ"ל. הוא רגיל לחומר האנושי שבו הוא מקיף את עצמו. ביבי איבד את זה מסיבה פשוטה: הכסף. Follow the money. ההחלטה הסופית של ועדת ההיתרים לא לאשר לו לקבל מתנה (נוספת) מהמיליארדר ספנסר פרטריץ' העיפה את הפקק הרעוע של בלפור ושחררה מכלאם את כל השדים שבעולם. הזה, והבא. החברים באו ולקחו מהגברת 10 מיליון שקל. כל מי שניסה לקחת משם 10 שקלים במהלך חייו, לא ישכח את החוויה הזו לעולם. עכשיו תכפילו במיליון.
נסו לדרוש (ולקבל) חשבונית כלשהי מעורך דין כלשהו שנתן או נותן שירותים אינסופיים למשפחה הזו בעשור האחרון. אני ניסיתי אבל העליתי חרס. עו"ד מיכה פטמן פרש השבוע, כשהתברר (גם) לו שהוא יראה הרבה דברים בבלפור, חוץ מכסף. המשפחה הזו העסיקה בעשור האחרון עורכי דין בהיקף של תאגיד. כמה שילמה? תשאלו אותם בעצמכם.
כל מי ששמע את שעיה סגל המנוח מספר על הפעם היחידה שבה הואיל נתניהו לשלם לו כמה מעות על שירותי ייעוץ אסטרטגי במשך שנות דור, מבין את הפרינציפ. סגל סיפר את הסיפור (שפורסם כאן בזמנו) לאנשים רבים, והמופע הוגדר כסטנד־אפ. מדובר היה, בסך הכל, ב־2,000 שקל. הם שולמו בגלל שאילתות חוזרות ונשנות מעיתונאים (כולל הח"מ) - האם נתניהו משלם לסגל עבור עבודתו.
אלא שאז עשה סגל שגיאה של טירון. הוא סיפר על התשלום הסמלי שקיבל בסלון ברחוב בלפור. בנס הוא נחלץ משם בחיים. אוזניו צלצלו ימים ארוכים אחר כך מפאת מטר הצווחות שהומטרו עליו, כולל האשמות שהוא "גוזל לחם מהילדים". עוד באותו הלילה התדפק על בית משפ' סגל באזור שליח בהול מטעמה של הגברת, שגבה את הכסף במזומן בחזרה. לא בדקתי אם שולמה גם ריבית.
משפחת נתניהו שווה עשרות רבות של מיליוני שקל. לא על הנייר. במציאות. בעיצומו של משבר הקורונה הם ניסו לסחוט באיומים את המדינה כדי שתממן עוד ועוד (ועוד) מגחמותיה. כולל החזרי מס רטרואקטיביים. בואו נראה מתי הם יחזירו את 30 אלף הדולרים (מתוך 300 אלף שכבר קיבלו) לספנסר פרטריץ', כפי שפסקה ועדת ההיתרים השבוע. לא מציע לאף אחד לבנות על הכסף הזה, בעיקר לא לפרטריץ'.
בינתיים העבירה המדינה את עובדות הניקיון במעון המטורלל למעמד של "משרת אמון", מה שמייקר את זה פי ארבעה. מעולם לא היו מנקות במשרת אמון בשום מקום בעולם. מצד שני, מאגר המנקות המסוגלות לעמוד בדרישות התפקיד הנורא הזה אזל. החקירה בחשד שיבוש והטיית עדויות בקרב עובדות המעון מתקדמת. בזעמם, פיטרו מי שפיטרו את חברת הניקיון מוריה, שהייתה אחראית לניקיון במשרד ובמעון. בשבוע האחרון עולה האשפה במשרד ראש הממשלה על גדותיה בגלל הגחמה העלובה הזו. אז תתארו לעצמכם מה עובר על נתניהו. לא רק ששדדו אותו ב־10 מיליון שקל, גם הלכלוך מאיים להטביע את הבלפורייה, שלא לדבר על הריח.
4. הבית ברחוב הפורצים
אפרופו ספנסר פרטריץ', תשמעו סיפור: בנימין ועידו נתניהו ירשו מאביהם את הבית ברחוב הפורצים 4 בירושלים. ב־2016 פורסם שהמיליארדר רכש את המחצית של עידו נתניהו. על פי התקשורת, פרטריץ' שילם עבור מחצית הנכס סך של 4.2 מיליון שקל. עכשיו מתברר שהסכום ששילם פרטריץ' היה כפול: מעל 8 מיליון שקל. זאת ועוד: העסקה נרשמה במסמכי רשות המסים בשלושה חלקים: שני חלקים הוגדרו כ"דירה" (12% ועוד 13%) ותמורתם שולמו 4.25 מיליון שקל, ועוד חלק הוגדר כ"קרקע" ותמורתו שולמו עוד 4.2 מיליון שקל. כלומר השווי האמיתי של הבית, על פי המחיר ששולם עליו, הוא לא 8 מיליון שקל אלא 17 מיליון שקל. הנתניהו'ז התעשרו בבת אחת בעוד יותר מ־4 מיליון שקל.
מול בית נתניהו ברחוב הפורצים 1, יש וילה נוספת. דומה מאוד. היא נמכרה שלוש שנים אחרי שנמכר בית נתניהו. הקרקע שעליה ניצבת הווילה הזו גדולה מעט יותר, השטח הבנוי גדול כנראה יותר והמצב הפיזי משופר בהרבה ממצבו של נכס נתניהו. היא נמכרה ב־11 וחצי מיליון שקל, אף על פי שבשלוש השנים שחלפו בין מכירת נכס נתניהו בהפורצים 4 למכירת הווילה בהפורצים 1 היו עליות מחירי הנדל"ן תלולות במיוחד.
יכול להיות שווילת נתניהו תומחרה במחיר גבוה בהרבה מערכה האמיתי? על פי גורמים שעסקו במכירה, המחיר נקבע לפי שתי שמאויות שהוזמנו משני שמאים שונים. אחת הייתה גבוהה מהשנייה בכמיליון שקל והיא אומצה. עידו נתניהו לא הגיב לבקשתי לראות את השמאויות הללו. ומדוע פוצלה העסקה ל"דירה" ו"קרקע"? גם על זה, אין לי תשובה מוגדרת. הטענה היא שהפיצול הוא יוזמה של רשות המסים, ולא של המוכרים.
כך או אחרת, הונה של משפחת נתניהו יכול לאפשר לה מימון הגנה משפטית איכותית לאבי המשפחה מבלי שתידרש להדק חגורה או למכור נכסים. רק 16 מיליון השקלים שאותם הרוויח (רק אלוהים יודע איך) נתניהו בעסקאות ההן עם בן דודו מיליקובסקי יכולות לממן שלושה משפטים לפחות. אפשר גם לקחת הלוואה מול משכון הבית ברחוב הפורצים ולהחזיר אותה אחרי תום הכהונה, מכספי הרצאות. אפשר לשלם פעם אחת ראשונה (ואחרונה) על משהו מהכיס הפרטי.
אז זהו, שאי אפשר. הם חייבים להמשיך להתנהל על חשבון הזולת. לפעמים זו קופת המדינה, לפעמים המשפחה, לפעמים מיליארדר כזה או אחר. כשזה נמנע מהם, כמו השבוע, הם מאבדים שליטה.
5. ניצחון כחול לבן
כשהגיעה היוזמה המטורללת לערוך משפט שדה לשופטי בית המשפט העליון בכנסת, נטה נתניהו להורות לח"כים של הליכוד להצביע נגד. הוא עצמו תכנן להימלט, כרגיל, מזירת הפשע. מפה לשם, מישהו, משהו או מעון כלשהו הפך את ההחלטה הזו. נתניהו הורה להצביע בעד, ונמלט. בכחול לבן התפוצצו. הם אוכלים את הדגים הסרוחים של נתניהו כבר שבועות. הם נאלצו להצביע נגד ועדת חקירה בפרשת הצוללות, הם נאלצו להצביע נגד פונדקאות ללהט"בים, הם ירקו לבייס שלהם פעם אחר פעם בתוך הפרצוף, כדי לעמוד בהסכם עם נתניהו. ומה עשה נתניהו? במבחן האמיתי הראשון של ההסכם שחתם עליו עם גנץ הוא פשוט צפצף.
בשורה התחתונה, כחול לבן ניצחו את נתניהו השבוע. לראשונה זה זמן רב, נרשמו סימני חיים קלושים בסביבתו של ראש הממשלה החליפי המבודד. הוא עדיין לא נושם באופן עצמוני, אבל טרם נקבר סופית. בסביבתו של גנץ יש הסבורים שהוא חייב להמשיך להשפיל את עצמו, להתכופף, להתיישר על פי המשרוקית הבלפוראית, ולא לעשות גלים עד נובמבר 2021. הוא חייב את הרוטציה ואסור לו להרגיז את ביבי.
הבעיה היא שמדובר בשטות מוחלטת של מי שלא מכירים את הסחורה. בנימין נתניהו מבין רק כוח. אם גנץ רוצה להיכנס אי־פעם ללשכת ראש הממשלה, הוא חייב להתחיל להתנהג לביבי כמו ביבי. רוצה בחירות? בוא לבחירות. בלי לפחד, בלי לגמגם, בלי למצמץ. הקרב האמיתי יתחולל בימים הקרובים והוא הקרב על התקציב. כחול לבן יודעים שאם נתניהו יעביר תקציב חד־שנתי עכשיו, לא תהיה לו בעיה לא להעביר תקציב בשנה הבאה ובכך לטרפד את הרוטציה. רק באמצעות אי־העברת תקציב יוכל נתניהו לברוח מהרוטציה באמצעים קונבנציונליים. למה כחול לבן הסכימו ללאקונה הזו? אה, מסיבה פשוטה: כי הוסכם שהתקציב הראשון שיעבור יהיה דו־שנתי. זה אומר שהתקציב שאמור לעבור השנה "מכסה" את גנץ עד אחרי הרוטציה. אז זהו, שנתניהו הופך עכשיו גם את הסיכום הזה.
לכחול לבן אסור להסכים לזה. בשום מחיר ובשום אופן. נקודה, סוף. אגב, בטיוטת התקציב החד־שנתי זיהה מי שזיהה סכום של 1.3 מיליארד שקל תוספת מיוחדת לתקציב הישיבות. החרדים לא ייתנו לנתניהו ללכת לבחירות עד שהתקציב הזה יעבור. הם חייבים את הכסף הזה כאוויר לנשימה. הבעיה היא מה יקרה אחרי שזה יעבור. מאותו רגע, דרעי יתיישר לפני נתניהו. לא צריך להתרשם מטריקת הטלפון של השבוע. לכן גנץ ואשכנזי צריכים להבהיר לנתניהו: רוצה חד־שנתי? בבקשה. אנחנו תומכים בכל מה שתקציב לקורונה. לא תומכים, דוחפים. אנחנו דורשים התחייבות לדמי אבטלה לעצמאים עד סוף השנה הבאה, לא רק עד סוף השנה. ועוד ועוד. דבר אחד אתה צריך לתקן: את הלאקונה המשפטית במקרה שתקציב השנה הבאה לא יעבור. במקרה כזה, גנץ הופך אוטומטית לראש הממשלה. זה הדיל בינינו. אין סיבה לשנות אותו. טוב? טוב. לא טוב? לא כסף.
6. אלטרנטיבה חדשה
המספרים של נתניהו מתחילים לצנוח. זה נראה כמו מחאת קיץ 2011, על סטרואידים. הפעם מדובר במצוקה קיומית. עשור השפע הגלובלי שעליו רכב נתניהו בכישרון לא מבוטל, מתפרק לרסיסים לנגד עינינו. נתניהו סופג את האירוע הזה בזמן הכי פחות נוח מבחינתו: משפט פלילי, מפלגה שאיבדה את שארית הכבוד העצמי שלה ולשכה מפורקת ורעועה. בעבר הסתמך נתניהו על איכות הייעוץ והניהול הסבירה שהקים סביבו. ככל שהלך וגבה לבבו, ככל שהלך והשתלט הטירוף על מעונו, כך גברה התזזית שהרחיקה כל מי שעיניו בראשו ומעט שכל בקודקודו מאזור האסון הזה. נכון להיום, העניינים מנוהלים על ידי המשפחה, בסיוע לוגיסטי של חבורת אומרי הן מפוחדים. עכשיו, לך תנהל מדינה בתוך סופה מושלמת מהסוג שהמיטה עלינו הקורונה.
המזל הגדול של נתניהו הוא הוואקום המנהיגותי שמסביב. יאיר לפיד הוא אופוזיציונר מרשים, אבל זה לא מספיק, עדיין. נפתלי בנט ממריא, אבל יש לו משקולת שלא תאפשר לו להגיע לצמרת בשלב הזה. אביגדור ליברמן הוא היחיד שלא חושש מנתניהו (אלא להפך), אבל גם הוא מוגבל אלקטורלית. בני גנץ סיכל את עצמו בכישרון רב. מה נשאר? לא הרבה. מה יהיה? לא ברור.
בחוגים מסוימים מתחילים הלחשושים על אלטרנטיבה חדשה. כאילו לא היו כאן הרפתקאות פוליטיות מהסוג הזה בעשור האחרון. כמו מה? כמו משהו אזרחי. רשימה רעננה שתשכנע את הציבור שהיא באה לעבוד למענו, ולמענו בלבד. בלי אינטרסים צרים, בלי דעות קדומות, עם יכולת מוכחת וניסיון. אנשים כמו אראל מרגלית, גדי איזנקוט, חי קרייס, אמנון שעשוע. סתם רשימה מקרית. אנשים שלא מתמחים בשיווק, אלא בניהול. אנשים שלא מרוכזים בעצמם, אלא בחברה ובכלכלה הישראלית.
7. הסיפוח על פי בגין
מה נגמר עם הסיפוח? כפי שהדברים נראים עכשיו, הנ"ל נפטר בשנתו והובא לקבורת חמור בחיק המשפחה. נא להימנע מביקורי תנחומים. אדי השמפניה ממסיבת הסיפוח בוושינגטון כבר התפוגגו, והאופוריה הפכה להנגאובר טורדני. במקרה הטוב יהיה סיפוח מינימליסטי שיכלול גם חבילת צ'ופרים מרשימה לפלסטינים. מבחינת המתנחלים, המקרה הזה לא טוב, אלא רע. אולי אפילו איום ונורא. זה מה שנשאר מההצהרות הבומבסטיות, לפחות כרגע.
בימים האחרונים יצאה לאור המהדורה העברית של ספרם של דניס רוס ודיוויד מקובסקי, "חזק ואמץ" (הוצאת ידיעות ספרים). את רוס אין צורך להציג. שליחם המיתולוגי של נשיאים אמריקאים רבים לתהליך השלום, מי שניהל כמעט את כל השיחות בין כולם לכולם עוד מימי רבין. מקובסקי הוא משלנו. היה עורך ה"ג'רוזלם פוסט", היה כתב מדיני בישראל ומכיר את ההוויה הישראלית לפני ולפנים. מקובסקי היה גם בצוות השלום של הנשיא אובמה שניסה, לשווא, לעגל את הריבוע שבין נתניהו לאבו מאזן בין השנים 2014 ל־2016. השניים צללו למערכת קבלת ההחלטות והניהול של ארבעה מנהיגים ישראלים, בכל הקשור ליחסי ישראל והערבים: דוד בן־גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין ואריאל שרון. ההחלטות הקשות שקיבלו, החזון שהגו, המהלכים שביצעו.
הספר משובץ בידע רב ומאיר עיניים גם למי שמסקר את המערכת הפוליטית בישראל שנים רבות (כמוני). מקובסקי חפר את הארכיונים והגיע לתמלילי פגישות נידחות שבחובם מסתתרים אוצרות לא מעטים. הוא סרק ארבע ישיבות קבינט ישראלי אחרי מלחמת ששת הימים. שר החוץ אבא אבן סיפר שם שישב עם עוזרו של הנשיא ג'ונסון והאיש הקשה עליו ושאל מה מתכוונת ישראל לעשות בשטחים שזה עתה כבשה במלחמה. בעניין הגולן וסיני כבר פורסם שבימים הראשונים אחרי המלחמה ישראל הייתה מוכנה לשקול החזרתם תמורת שלום מלא עם מצרים וסוריה.
בעניין יהודה ושומרון הסיפור מורכב בהרבה. ראש הממשלה אשכול אמר באותן ישיבות שאין לו עניין בעוד שטח ועוד אוכלוסייה. ישראל לא צריכה את זה. שרים כמו שר המשפטים יעקב שמשון שפירא ושר הבריאות ישראל ברזילי היו מודאגים מההיבט הדמוגרפי. התחושה הייתה שסיפוח יהודה ושומרון ימיט על ישראל אסון דמוגרפי שספק אם הציונות תוכל לעמוד בו.
היחיד שלא נבהל היה מנחם בגין. הוא ציטט את ביסמרק, שאחרי סיפוח אלזס לוריין לגרמניה (1871) הציע לאזרחים הצרפתים שחיו בשטחים המסופחים אזרחות גרמנית לאלתר. למה שלא נציע לערביי ארץ ישראל (כך כינה את הפלסטינים) אזרחות ישראלית? שאל. כדי לעמעם את הסכנה הדמוגרפית המיידית, הציע בגין חמש עד שבע שנים כ"תקופת מעבר" שבה לא יוכלו הערבים להצביע בבחירות בישראל. את התקופה הזו, הציע בגין, יש לנצל להענקת תמריצים ומענקים לנשים היהודיות בישראל על מנת שיגבירו את הפריון. הוא הציע שהסוכנות היהודית תהיה ממונה על התחום הזה.
בגין, דמוקרט עד הסוף, ידע שסיפוח פירושו בעיה דמוגרפית והציע דרכים להתמודד איתה. לא שזה היה מצליח, לא שזה היה הגיוני, אבל זה מעיד על הלך רוחו ומחשבתו. הקצין הפולני, הליברל הדמוקרט, מצטט את ביסמרק ונשבע שישראל לא תהפוך לרודזיה (את זה אמר כעבור שנות דור, אחרי שהלך למו"מ עם מצרים. גם אז, הסכים לשקול זכות הצבעה של פלסטינים לבחירות בישראל)
מה נתניהו עשה? החליט ללכת בדרך ביניים: ללכת עם, להרגיש בלי. לספח רק את השטח, בלי האנשים. בסוף, כפי שזה נראה כרגע, הוא נשאר בלי השטח ובלי האנשים.