בשולי ההפגנות והקטטות הפנים־פוליטיות, הסופ"ש האחרון היה גדוש בהמיה מצקצקת של יודעי ח"ן פנים־פוליטיים: אריה דרעי נזף בנתניהו ואפילו טרק לו את הטלפון! ולא זאת אף זאת: מתנהלים "מגעים" בטמפרטורת חדר בין גנץ ובין דרעי. המסקנה: יש מצב שמשהו מסעיר ייצא מהצירוף הקוסמי הזה על רקע הכאוס הפרלמנטרי.
נו באמת. הקואליציה הנוכחית אמורה לספק להנהגות ש"ס ולחרדים שולי ביטחון כלכליים שיחזיקו בשקט את הציבור שלהם, ולדרעי פשוט אין סבלנות למשחקי בחירות שעלולים לצאת מכלל שליטה. בייחוד כאשר הוא וצאן מרעיתו ממתינים לכספים הקואליציוניים. פוליטית, הברית בין השניים איתנה כתמיד. התחרות היחידה ביניהם היא אישית, מי פלילי יותר. בשלב זה דרעי מוביל, אבל לנתניהו סיכוי לא רע בהמשך.
קמפיין השוחד הקרוי "ערכת קורונה כלכלית" נועד להציל את הקואליציה. האפקט של פיצוי עכשיו והבטחה לפיצוי בהמשך עשוי להשפיע, זמנית, על כמה מגזרים מובילי מחאה, ויש סיכוי לא רע שהבלוק יצליח לצלוח את הקיץ ואפילו את הסתיו המאיים (?). בכל זאת מסתובבים אי־שם 150 מיליארד דולר יתרות מט"ח. כלכלת ישראל? כלכלת בחירות קודמת. לשאלה אם במקביל צפוי המשק להתאושש אין תשובה, ובינתיים מאבד נתניהו אחיזה בקרקע הליכודית. ח"כ יפעת שאשא ביטון כופפה אותו בעניין הסרת ההגבלות על הבריכות, ראש עיריית לוד יאיר רביבו ("ממשלה לא טובה") וראש עיריית מודיעין חיים ביבס ("המשלה מנותקת מהציבור") מוסיפים את האבן שלהם לטקס הסקילה.
השאלה היא אם הזעם הציבורי נגד נתניהו יסחוף ציבורים נוספים ויערער את הבלוק. הדיווחים על שילוב הפגנות החרדים ומחאת "ביבי אאוט" בליל שלישי האחרון בירושלים היו סימן מעודד.
גפני, ליצמן ודרעי, בעלי הבית האמיתיים, בוחנים את טמפרטורת המים ועל פיהם יישק כל דבר, מבחירות ועד תקציב. לתחושת הקיביצר הזניח מתחוללים בציבורים שלהם תהליכים מרתקים. הבעיה היא שלא ניתן לבצע במגזרים האלה פרופיילינג קולקטיבי עקב יראת שמיים והשאלה איך תגיב סביבה לוחצת. סקרנים ניזונים מרפרוף בתקשורת החרדית ודיווחי כתבינו לענייני חרדים בתקשורת המיינסטרים. כאשר יאיר שרקי מדווח (ערוץ 12) על אובדן אמון של הציבור החרדי בח"כים החרדיים, ומדגיש שהאכזבה כוללת גם את נתניהו - מדובר בדרמה. "נתניהו", כך שרקי, "היה פופולרי ונערץ יותר מבכל מגזר אחר, והמצב רק מעצים את האכזבה שם".
השאלה היא אם הלחץ הכלכלי והכרסום בתדמיתו עשויים לגרום לתזוזה טקטונית נגד נתניהו. ביום שני כינס נתניהו, שזיהה את הסדק במנהיגי הסיעות החרדיות, לישיבת מסז' בפינת הליטוף. ח"כ מאיר פרוש יצא ומשך כתף: "שמעתי ולא השתכנעתי". גפני תבע "אתה צריך לגלות מנהיגות", וח"כ ישראל אייכלר קורא לשרי סיעתו לעזוב את הממשלה בגלל מדיניות הסגרים. כאשר רבנים ואדמו"רים מתנגדים להגבלות על בתי הכנסת, זוהי קריאת תיגר נגד ממשלת הבלוק והעומד בראשה. ולא סביר שגפני או דרעי יתנדבו לגונן על נתניהו כאשר המצב יחמיר גם אם כיום הוא נכנע לכל דרישותיהם.
בסופ"ש שעבר דיבר מוטי זורגר, חרדי ואב לשישה, בהפגנת העצמאים בתל אביב: "הגעתי למצב ששכר הדירה לא שולם, המקרר ריק... אם צחי הנגבי יבוא, הוא לא יאמין למראה עיניו. האנשים האלה חיים בגלקסיה שונה, הם מנותקים", אמר זורגר בהפגנה חילונית למהדרין. "הייתה שם אחדות מטורפת, מכל המינים וכל הסוגים, כולם באו פשוט לצעוק: 'אנחנו לא מסוגלים'", סיפר זורגר בהמשך בתוכניתם של גולן יוכפז וענת דוידוב ב־103FM. סנונית אחת לא מביאה את האביב, אבל נחמד לראות משהו מתעופף מהלהקה לכיוון הנכון.
קדושים וגיבורים
שם המשחק כיום הוא הפגנות זעם. המטרה היא ראשו של נתניהו. התחושה הזו גוברת כשחשים את רוח הזעם שמנשבת בהפגנות הצמתים, הגשרים, בסובב בלפור ומחאת היחידים. ואיך אנחנו יודעים שההפגנות הללו הן הכלי היעיל והבדוק לפגיעה בנתניהו ובבלוק? נכון. עמית סגל כתב כי "הפגנות לפעמים מזיזות ולרוב לא. התקהלות של אלפים תגרום לדבר אחד: עלייה דרמטית בתחלואה. זו התנהלות פושעת והפקרות שתפגע בכולם. בראש ובראשונה בשיקום הכלכלי אליו התכוונו המוחים". סגל, כמו הנגבי, לא מבין שרעב וחוסר ודאות תעסוקתי חזקים יותר מאיום הקורונה.
ועדיין: הציבור של ש"ס, החרדים והמתנחלים (נא לא להתייחס ברצינות לימינה כאל אלטרנטיבה) לא יסתייגו מנתניהו רק משום שהוא טיפוס מפוקפק עם קבלות. בכלל, הערצה של עמך ישראל למלך בשר ודם שהוא גם פריץ חוטא ומחטיא היא לא עניין חדש במחוזותינו. אבל רק בתקופתנו, בעזרת מבשרים בסגנון אבישי בן חיים, יש לעבודת האלילים הזו רובד "עמוק" של מיסטיקה קבלית ונוסטלגיה "היסטורית". ככל שההנהגות הללו, ושבטיהן, מכילות ראש ממשלה נאשם בשוחד נכה כלכלית וטפיל ציבורי, לא יהיה גינוי ולא יהיה שינוי. אבל יש מרכיבים נוספים שעשויים לזעזע את הבלוק.
למתבונן מן הצד לא ברור כיצד הנהגות החרדים וש"ס מתמודדות עם הערצת המצ'ואיזם האלוקי של המתנחלים, שהפכה להיות לאומנות ה' צבאות בקרב חלק ניכר מהציבור שלהם. אני מניח שהערצת גיבורי החיל מדירה שינה מעיני גדולי הדור והאדמו"רים למיניהם ואינה תואמת את שאיפתם לשמור צאן קדושים במתחמי הקודש שלהם. אני גם מניח שהם מודעים למצב שבו על כל צעד שעושים המתנחלים מול החילוניות, עושים צעירי החרדים צעד קטן משלהם אל מחוץ למסגרת. תוצאת הקשר עם המתנחלים היא אמונה קשיחה וקשוחה בארץ ישראל השלמה בסגנון חב"ד והלובביצ'ר ואמונה חרד"לית מיזוגינית וגזענית בסגנון רבני המכינות. אצל הרב עובדיה זה לא היה קורה. אפילו דרעי העיף את הרב גזהיי לאחר שיישר קו "הלכתי" בענייני נשים וערבים.
באמיתי, הרי אין לי כלים לחדור לנבכי נפשה של המנהיגות הרבנית והפוליטית של ש"ס והחרדים. זה ההיגיון שאומר שככל שהדור הצעיר שלהם רואה במתנחלים ובנתניהו מודל לחיקוי, כך מתערערת שליטת המנהיגות הפוליטית והתורנית. מה שאמור לחדד את אינסטינקט ההתגוננות של ההנהגה הפוליטית והרצון להפריד בין צאן מרעיתם לאתוס ההתנחלותי ולנתניהו לטובת האתוס החרדי וגדולי הדור שלהם. לעניות דעתי חסרת הביסוס המחקרי, סדר הדברים הנכון מבחינתם הוא קודם כל אלוהים, אחר כך רבניהם לדרגותיהם ורק אחר כך ביבי או אריק או בגין.
השאלה היא אם יש סיכוי שהידרדרותו של נתניהו ואחיזתו המתרופפת במוסרות השלטון יהפכו אותו בציבור החרדי מסגנו של אלוהים לשלישו של השטן. התשובה היא: אז מה? דרעי, ליצמן וגפני מייצרים תוך דקה מועמד אחר, וזה לא יהיה גנץ (אנחת אכזבה) - אבל (לנשום לרווחה) גם לא בנט.