אתאיזם, לפחות זה שלי, אינו בהכרח שלילת קיומו של האל, אלא רק שלילת הדת - כל דת - כמקרא שהוא המפתח להבנת רצונותיו. זה לא אומר ש"יש אלוהים", אבל זה בהחלט אומר שאדם נבון, רציונלי ומחושב ככל שיהיה, לא יכול לשלול את קיומו. ממש כשם שאדם אחר, מאמין ככל שיהיה, לא יכול להוכיח את עצם הקיום אלא רק את האמונה בו.
דת ומדע נחשבים ליריבים ותיקים בעולמנו, זאת אף שחלק מהמדענים הגדולים, בוודאי החלוצים שביניהם, היו גם מאמינים אדוקים שעבורם המחקר המדעי היה דרך לנסות להתקרב אל השכינה. החיכוכים התעוררו כאשר הם גילו ממצאים שסתרו את הפרשנות המקובלת עד אז לכתבי הקודש: זה קרה לגלילאו, זה קרה לדרווין - ופה ושם היו גם מי ששילמו מחיר כבד על הגרסה הפרטית שלהם ל"אף על פי כן נוע תנוע".
ובכל זאת, אף על פי כן נוע תנוע. יש פעמים שהמדע (דווקא הוא שמבוסס על תצפיות ומאמין רק למה שרואות עיניו) מתקרב מאוד אל הדת. לא רק מפני שהבסיס שעליו הוא נשען אינו עובדתי פר אקסלנס, אלא מתבסס על הנחות יסוד - כלומר על מה שאי אפשר להוכיח ובכל זאת מקודש כאמת, אלא מפני שהוא מתפתה לספק הסברים תיאורטיים למנגנונים שאין לנו היכולת לתפוס.
כך למשל, מוחות מבריקים בפיזיקה התיאורטית סומכים את ידיהם על תיאוריית היקומים המקבילים. אין לי הכלים להתווכח איתם, קל וחומר לסתור את החישובים המתמטיים שמובילים למסקנה הפנטסטית הזאת. ובכל זאת, ברמה הפסיכולוגית נראה לי הרעיון שלהם הגיוני כמו גן העדן שבשמיים או שאול התחתיות שפעור תחת רגלינו. כלומר, ניסיון להסביר את הדבר הכי גדול שהמוח האנושי לא מסוגל לפענח: חידת מותו. חידת מותנו.
איך שלא תביטו על זה, ימי הקורונה גרמו ללא מעט אנשים, גם כאלה שבשגרה נמנעים ממחשבות מורבידיות, להרהר ברגע שאחרי. האם אותה מערכת חמקמקה שאנו מכנים בשם "תודעה" קורסת ממש כמו המערכת הפיזית? ואם כך הוא הדבר - מדוע אנו מסוגלים להבין את החידלון הפיזי, אבל בשום אופן לא את החידלון הנפשי?
חוסר היכולת הזה, שהוא בעיניי המגדיר יותר מכל את הרוח האנושית, היה לקרקע שעליה נבטו רעיונות פילוסופיים ותיאולוגיים במשך אלפי השנים שאותן אנו מכנים בשם "היסטוריה". הוא הצית לא רק את דמיונם של מיליארדים שחיפשו את השכינה, אלא גם את דמיונם של מי שהקדישו את חייהם למדע, שכן שניהם מחפשים תשובה לשאלה היחידה שלא ניתן לענות עליה: מה קורה לנפש האדם עם הסתלקות גופו?
לא צריך להיות אדם דתי כדי להבין שכאשר אני משתרע לי לתנומה קצרה על הדשא בפארק, למשל, יכולות תנועות לא רצוניות שלי לשנות את מהלך החיים עלי אדמות. לא חיי אדם. די בתנועה בלתי רצונית קלה, אפילו מתוך תנומה, כדי להחריב לדוגמה קן נמלים שכלל לא שמתי לב אליו עת נשכבתי פרקדן. שלא לדבר על חייהם של יצורים מיקרוסקופיים, שעבורם תזוזת העקב הקלה שלי משולה לרעידת אדמה, התפרצות וולקנית או כל אירוע אחר שטלטל את עולמם מבלי שיוכלו לראות אותו מגיע.
אני לא אומר כמובן שמעל כולנו מרחף איזה גוליבר שמיימי שתנועה קלה שלו מחוללת רעד בעולמנו, אבל אם נפרדים מהדימוי הספרותי, הרי שאם הצליח המדע להוכיח משהו, הוא רק בדבר היותנו גרגיר קטן בירכתי הקוסמוס, שקיומו וסופו נתונים בידי כוחות כבירים. ייחוס של כוונות נסתרות או "תכנון תבוני" (המילה החביבה על "בריאתנים", כפי שמכנים את עצמם המאמינים שהיקום נברא בשישה ימים) הוא כבר בגדר פרשנות לגילוי הזה. כלומר, עניין של אמונה.
גם אם נפסיק להיתלות בגרמי שמיים ונרד אל עולמנו, הרי שהופעתו של נגיף שמטלטל ומעצב מחדש את חיינו, אינה זרה להיסטוריה האנושית. הקורונה הזכירה לכולנו שהאימפריאליזם האירופי, שהוא עדיין אחד הכוחות המכוננים את ההוויה האנושית העכשווית, נשען על נגיפים. המלח הספרדי הראשון שהתעטש על חופי העולם החדש, קטל יותר ילידים מאשר עמיתו החמדן ללא גבולות שירד אחריו בכבש האונייה.
אם נצמדים לדוגמה הזאת, הרי שהסיני הראשון שהתעטש על טיסה מערבה והפיץ סביבו את אותו נתז טיפתי שממנו אנו נזהרים היום כמו מאש, מסמל את שקיעת המערב כפי שהכרנוהו, הרבה יותר מאשר השליטה המדוברת של הסינים בטכנולוגיית ה־5G שמשרתת גם צורכי ביון, בדרך לעידן שבו ממש כמו בבלומפילד - רק הצהוב עולה.
בימים שבהם המטוס שלוקח אותנו בשגרת הקיץ אל החופשות הפך למטוש שנדחף במעלה אפנו וחמתנו, הפך ההרהור הקיומי למפלטו של גבר אחד, שמעדיף להרהר מאשר להתערער בימים שבהם הערעור הנפשי הפך לתופעת הלוואי המוכחת היחידה של הקורונה, גם בקרב מי שעדיין לא נדבקו בה.