1. מונה פרויקטור לקורונה
סוף־סוף זה קרה. פרופ׳ רוני גמזו לקח על עצמו את המשימה. היינו צריכים לחכות יותר מארבעה חודשים מפרוץ המגיפה, ויותר מחודש מאז פרוץ הגל השני. כמובן שהתהליך כולו התבצע על העוקם. במהלך שבוע פרופ׳ גבי ברבש חיכה עד בוש לסיום הקטטות הפנימיות, ובסוף ויתר על התפקיד. חבל. הוא יכול היה להיות פרזנטור טוב, שלא רק ינהל אלא גם יסביר וירגיע את הציבור. אבל אדלשטיין לא רצה מישהו שייקח לו את התהילה של שר הבריאות. אז במיטב מסורת קידוש הטפל על פני העיקר והנראות על פני המהות, עשו טלפון זריז לגמזו באמצע הלילה וסגרו איתו על התפקיד, כדי שהכותרות בבוקר ידברו על המינוי החליפי ולא על הפארסה מול ברבש.
בדרך גם הכניסו בקטנה לבני גנץ, שנודע לו על המינוי מאמצעי התקשורת, כאילו היה אחרון האזרחים. האם גמזו יצליח במשימתו בכאוס הנוכחי, לנוכח העובדה שרבים וטובים ויתרו על המינוי כי לתחושתם מערך הסמכויות שהוצע להם לא היה מאפשר הצלחה בתפקיד? לא ברור עדיין. אבל לפחות יש פרויקטור, וגמזו הוא אדם עם כישורים.
2. החוק לאיסור טיפולי המרה
קשה להאמין במה מתעסקים חברי הממשלה, בעוד עקומת הקורונה משתוללת ואיתה המגזר העסקי והכלכלה כולה. אבל ממשחקי הדווקא האינפנטיליים על גב האזרחים הנאנקים, לפעמים יוצא משהו טוב.
החוק לאיסור טיפולי המרה עבר בקריאה טרומית לא באמת כאידיאולוגיה, אלא כתגובת דווקא על תמיכת הליכוד בוועדה שתחקור ניגודי עניינים של שופטים, ומן הסתם גם כדווקא על ניסיון ההתחמקות של הליכוד מתקציב דו־שנתי. זה כמובן לא אומר שהחוק יעבור בשלוש קריאות ויהפוך לחוק של ממש. גם אילו הוא היה עובר, לא לגמרי ברור איך היה נאכף. אם אדם יפנה על דעת עצמו לאיש מקצוע ויבקש עזרה מהסוג הזה, האם הוא יסורב?
מה שכן, גם אם הפעילות הזו תמשיך להתקיים בפרקטיקה, לפחות לא יקראו לה ״טיפולי המרה״, ולאט־לאט יחול כרסום בלגיטימיות שלה. כך שבכל זאת מדובר בנקודת אור, בהתחשב בכך ששינויים תרבותיים לוקחים את הזמן שלהם ולא מתרחשים מהיום למחר.
3. החרדים בדרך לקבל החלטה
נציגי החרדים התחרפנו אחרי ההצבעה הטרומית על איסור טיפולי ההמרה. הם לא רגילים לכך שלא רוקדים לפי צלילי החליל שלהם, ומיד איימו במהלך קונטרה: חוק איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח. אכן תגובה ציונית הולמת בעלת חשיבות עליונה למלחמה בקורונה. המפלגות החרדיות מתלוננות על חוסר התיאום בקואליציה שגורם לאנרכיה פוליטית. אבל כדי לממש את הכמיהה שלהן לממשלה יציבה ולהימנעות מהאפשרות ההזויה של עוד מערכת בחירות על רקע הכאוס, הכתובת שלהן היא בנימין נתניהו, והן יודעות זאת. הרי גנץ לא יוזם את חוסר היציבות, רק מגיב מדי פעם לשטיקים של נתניהו והליכוד, ומיד חוטף בחזרה. אין לו ברירה, הוא יימחק לחלוטין אם ידבק בהבלגה. אפשר לאיים עליו שהוא איבד זכויות אצל החרדים, אבל האם אי־פעם היו שם זכויות אמיתיות?
שר הדתות הרב יעקב אביטן הגדיר השבוע באופן פשוט את מה שצריך לעשות. ״אל תתעסקו בשום דבר אחר חוץ מהקורונה״, הוא אמר, ״אוי לנו אם נלך עכשיו לבחירות, אסור לנו לרדת לתהום״. תקופת בין המצרים שתסתיים בצום תשעה באב היא זמן מצוין למפלגות החרדיות לחשבון נפש אמיתי. אם יש למישהו יכולת לגרום לנתניהו לרדת מהזיית הבחירות כשמדינה שלמה יצאה מאיזון, זה להם. הם היחידים שיכולים להבהיר לו שאין לו פתח מילוט מבחינתם, ולהפיל אצלו את האסימון.
4. הצעקות לא עובדות, גם השיימינג
הרעש שהיה בלתי נסבל גם לפני כן, רק התגבר והיכולת להכיל כל ספין תועמלני מאוד ירדה. הטיעונים הממוחזרים נשמעים כמו קרקורי עורבים, צורמים וחסרי היגיון. 14 ח״כים מהליכוד לא הגיעו להצבעה על חוק ההמרה, מה שלא מנע מדודי אמסלם להתגולל על גנץ במלוא יכולותיו הוורבליות.
לנוכח הקורונה ואווירת החירפון הכללית, הכוח של הצעקות והפרובוקציות נשחק באופן משמעותי. איך אפשר להתייחס לשטויות האלה כשיש 2,000 חולים חדשים ביום, והאינטרסים הקטנים והמטומטמים ממשיכים לשלוט? לא מפליא שאף אחד כבר לא התעכב השבוע על שפת הביבים של אמסלם או על איומי המאפיה של מיקי זוהר. אולי הבעיות האמיתיות פשוט הפכו גדולות ומוחשיות מדי, ואולי הגענו למנת יתר, וזכינו מההפקר בירידת קרנה של השיטה הזו.
5. הפחד מבחירות רביעיות הוא ברכה
הקורונה שינתה את המציאות, גם אם נדמה לנו שהיא עדיין קיימת מכוח האינרציה. אין צורך להסביר למה עם ישראל יינזק מבחירות רביעיות, או למה תינזק כחול לבן. אבל גם מפלגת הליכוד נתונה באי־ודאות כבדה. ציפוף השורות הפנימי התרופף, ובחוץ שום דבר אינו כפי שהיה. ההפגנות, האנרכיה וקבוצות הלחץ שהפסיקו לסמוך על הממשלה ופשוט מחליטות עבור עצמן - כל אלה הן פרומו זעיר למיאוס ולזעקה שתקום כאן אם חסרי האחריות יחליטו לפרק את החבילה.
אפשר לפרשן סקרים איך שרוצים, ואפשר להפוך אותם לדף מסרים ולתעמולה שחלק מהציבור יאמין לה, אבל אי אפשר לשנות את משמעותם האמיתית. החורף נמצא מעבר לפינה, ואנחנו לא ערוכים. ממשלת המעבר, שלא הכינה תוכנית עתידית בגל הראשון, אינה מכינה תוכנית עתידית גם כממשלה פריטטית לנוכח הגל השני. כשמותחים את המניפולציות מעבר לגבול מסוים, מקבלים כאוס.
חלק הארי של העם אינו מרגיש מיוצג. לך תדע מי יחרים את הבחירות, מי יפחד לצאת מהבית בנובמבר, איך ייראו בתי החולים והרחובות. הסקרים מנבאים היחלשות, אבל הם לא מצליחים לשקף את הוואקום המנהיגותי העצום שנוצר פה בתקופה האחרונה. ייתכן מאוד שזו דווקא תהיה הזדמנות פז לדמויות חדשות לגמרי שייכנסו למערכת החולה הזו ויקימו מפלגה חדשה.
כשתחושת הדווקא חזקה מהכל, אולי היא אפילו תאחד בין פלגים שיחזירו לשולחן את אופציית החוקים שיגבילו את כהונת ראש הממשלה. לך תדע. אפשר לאלחש הרבה דברים עם לחם ושעשועים, אבל כרגע יש מחסור בלחם ואין שעשועים. אז בחירות רביעיות? ההימור עבור כל חברי הקואליציה פשוט גדול מדי. לא נעים לומר, אבל נקודת האור היא הפחד.