אומרים שבכחול־לבן מתלבטים. קשה להם להחליט. האם לסרב לדרישה החדשה של נתניהו לתקציב חד־שנתי, ובכך לתת לו תירוץ לפרק את הקואליציה ולצאת לעוד סיבוב בחירות? או שמא כדאי להיות המבוגרים האחראים בסיטואציה ולוותר בעניין התקציב מתוך הבנה ששלמות הממשלה (גם אם צולעת) חשובה מכל?
רק שבפועל, אין באמת דילמה. הסיבה לסיבוב הפרסה של הליכוד בעניין התקציב היא אחת משתי אופציות: 1. נתניהו חותר לבחירות ומחפש תירוץ להפלה אוטומטית של הממשלה, לכאורה "שלא באשמתו". 2. נתניהו רק מעמיד פנים שהוא חותר לבחירות כדי שכחול־לבן יתקפלו, ובכך יעניקו לו דלת מילוט נוספת מהסכם הרוטציה - בשעת העברת התקציב הבא, בעוד כחצי שנה.
רק שזה לא באמת משנה איזו מהאופציות היא התשובה הנכונה. אם נתניהו אכן רוצה בחירות (רצון הזוי כשלעצמו ומנוגד לאינטרס של המדינה), התקפלות בנושא התקציב לא תעזור לכחול־לבן. אם הוא רוצה בחירות - אי אפשר יהיה להחזיק את הממשלה בכוח. כך או אחרת הוא כבר ידאג להביא לבחירות שייערכו לפני ינואר, החודש שבו משפטו יעבור משלב ההתנעה להילוך גבוה. ואם אכן כך יהיה, התקפלות נוספת בפני גחמות הליכוד לא בדיוק תעזור לכחול־לבן בקלפי. התקפלות רק תחזק את תדמיתם כפוליטיקאים נטולי חוט שדרה בקרב מצביעיהם (אם חיזוק כזה עוד אפשרי).
אם האופציה השנייה נכונה, ונתניהו בעצם לא רוצה בחירות, אלא רק מעמיד פנים במסגרת ספין תורן, עדיף לתת לו לאכול את הספין שלו בעצמו. הפריטטיות הרעועה מלחיצה את כחול־לבן, אבל אם זה אכן ספין, עדיף לגנץ לא למצמץ - כך נתניהו ייאלץ למצמץ ולרדת מהתקציב החד־שנתי. באופן אירוני, זה רק יתרום ליציבות הפריטטית, כי כחול־לבן תוכיח לנתניהו שהוא לא יכול לכשכש בה ככל העולה על רוחו. הרי התקציב הדו־שנתי היה סעיף שסוכם עליו בהסכם הקואליציוני שנחתם אך לפני חודשיים. ככל שהיא לא תיפול לספין, כחול־לבן תצליח לשנות קצת את הדינמיקה הרעה שבמסגרתה לליכוד מותר להפר את ההסכם הקואליציוני מתי שמתחשק ומתאים, ובכחול־לבן צריכים להרכין ראש ולהסכים.
במקרה, סירוב לגחמת התקציב החד־שנתי בעת הזאת הוא גם הדבר הנכון לעשות. הרי כל רעיון ממשלת הכלאיים שמתחזה לממשלת אחדות וקראה לעצמה "ממשלת חירום קורונה", נולד בראש ובראשונה כדי להעביר תקציב. תקציב דו־שנתי מסודר, שיחזיר יציבות למשק ויאפשר בניית תוכנית שיקום כלכלית ארוכת טווח. זאת במקום שתקציב המדינה ימשיך להתנהל על פי צורכי שנת 2018, שנראית כרגע כמו נקודה רחוקה ולא רלוונטית בעבר.
הדרישה הפתאומית לתקציב חד־שנתי היא מגוחכת - אחרי כל העיכובים, המגיפות וממשלות המעבר, תקציב שיוסכם עליו עכשיו יעבור את כל תהליכי האישור רק בנובמבר, חודש לפני סוף השנה, כשהממשלה כבר אמורה להיות לקראת סוף העבודה על התקציב של השנה הבאה. בינתיים שיעור פשיטות הרגל מזנק, 55% חוששים שלא יסגרו את החודש, ומצבם הכלכלי של כמחצית מהישראלים הורע במחצית השנה האחרונה.
מה שכן, הטיעון האחרון אינו רלוונטי לדילמה. במציאות הפוליטית שבה אנו חיים, שהרקיבה מספינים ומאינטרסים אישיים, הדבר הנכון לעשות הוא השיקול האחרון בסדרי העדיפויות. העיקר הפוליטיקה, והטיעונים המקצועיים לא ממש משנים.