משהו: יש רגעים בחייו של אדם שבהם הוא פשוט מתבגר. בכל גיל.
לקראת כיתה א'
אישה צעירה הביטה במסמך שהגיע אליה מבית הספר ופלבלה בעיניה פלבל וחזור. הבן שלה ילך בשנה הבאה לכיתה א', והיא צריכה להכין לו דברים לקראת הלימודים. היא עצמה לא זוכרת שהיא הכינה כל כך הרבה דברים לקראת לימודי התואר הראשון והשני שלה או לקראת שירותה בצה"ל ביחידה מוטסת מעבר לקווי האויב. אפילו כשנסעה לחלץ חברים שנלכדו בקרח בהרים באנטרקטיקה הרשימה הייתה קטנה יותר.
הילד נתבקש להביא לכיתה א': קלמר עם שלושה תאים, עפרונות משולשים מחודדים, מחק, מחדד עם מכל לאיסוף, סרגל ממתכת שמותאם באורכו לקלמר, מספריים המותאמים לגודל כף יד הילד, שלושה מרקרים, לוח מחיק קטן פלוס שלושה טושים מחיקים פלוס מחק ללוח. וגם: עשר מחברות חכמות - שורות, שתי מחברות חכמות - חשבון, תיקיית פוליו גומי מפלסטיק בגודל מותאם לתיק. מחברת חלקה 40 דף. מחברות עטופות בצבעים: עברית - אדום, חשבון - כחול. מחוגה ומד זווית, פנס לייזר, כיפה (לבנים), דפדפת שורה פוליו, דפדפת דפים חלקים פוליו, 20 שקיות ניילון עם חורים - עבה (שמרדף), שני תיקי “סדרנים", שולחן אור נייד בגודל איי 4.
כמו כן: מכנסי ספורט, נעלי ספורט, נעלי כדורגל, כפפת בייסבול, חלוק ג'ודו, בגד ים, מסיכת צלילה ושנורקל. טוב, סביר. אי אפשר לדעת איזה ילד יגיע לאולימפיאדה, ובאיזה ענף. מערכת החינוך מכינה את הילד לכל. אחר כך הייתה רשימה צנועה של ציוד רוחני יותר, לאומנות. תיקיית אומנות: חבילת פלסטלינה בצבעים שונים, בלוק ציור קטן עבה (240 גרם), דבק סטיק, דבק נוזלי, שלושה עפרונות, עט בארבעה צבעים, חבילת צבעי פנדה, מתקן סלוטייפ, מספריים, חבילת טושים, ניירות צבעוניים (מכל סוג).
ובכן, אגלה את האמת. הוצאתי מהרשימה כמה דברים כדי לקצר, אבל לעומת זאת, לרשימה הזו גם הכנסתי עשרה פריטים שלא הופיעו באמת ברשימה. חלק מהם יהיה קל לכם לזהות. חלק לא תזהו בכלל, או שתחשבו שאלה פריטים שלא ביקשו להביא ליום הראשון בכיתה א' - ותטעו. וכבר רמז: אם אתם חושבים שהמצאתי את הדרישה להביא “מחברת חכמה", או שאתם צוחקים לעצמכם: “מחברת חכמה, באמת! מה זה מחברת חכמה?", ואתם בטוחים שבכלל המצאתי את המושג הזה - אתם שוגים.
את מי לקחת?
בתגובות שאני מקבל בטוקבקים מתבטאת היצירתיות שעשתה את העם היהודי מפורסם כל כך. באחת התגובות למאמר שבו תהיתי מעט על אפיונים מגוחכים מסוימים בהפגנות נגד נתניהו, הייתה גם תגובה כזו: “למה הקורונה לא לוקחת את מי שצריך? מאיר - אולי תיכנס לבידוד ותחסוך מאיתנו...".
בעוד אני שואל את עצמי אם הקורא המגיב מתכוון שהקורונה צריכה לקחת אותי, או את ביבי, או את שנינו, ראיתי שיש תשובה לטוקבק הזה.
תשובה חכמה, כזו שאין ניסוח טוב ממנה לתיאור הטירוף הישראלי הנוכחי: “כי אם היו שואלים כל אחד מאיתנו את מי צריך לקחת, הקורונה הייתה לוקחת את כולנו. וזאת בדיוק הבעיה".
טעם החיים השתנה
טעמתי קוקה קולה בטעם מנגו. בימים שבהם יש אנשים הסבורים שיש דברים חשובים יותר לעסוק בהם, אני דווקא קניתי לי בקבוק ליטר וחצי זירו עם פקק כתום חדשני, כדי להתחבר אל שינוי הטעם של קוקה קולה, משקה שבסופו של דבר מרכיב את הדם של רוב תושבי העולם. לא אקנה עוד בקבוק. בקושי סיימתי ליטר וחצי. לגמתי כוס ועוד אחת בדי עמל, מנסה להרגיל את עצמי לטעם. את הניסוי הזה בבני אדם ביצעתי במשך כמה ימים, כי אי אפשר לשתות את זה ביום אחד.
אני בטוח שאם קוקה קולה החליטה על מהפכה כזו בטעם הישן והרע, שכבש את העולם כולו, הם בטח עשו המון מחקרים וקבוצות מיקוד שטעמו ואמרו “בסדר". זה מדאיג אותי. אחד מסימני מחלת הקורונה הוא איבוד חוש הטעם והריח. האם כל הבודקים והטועמים נדבקו בווירוס? יכול להיות כמובן שבקוקה קולה בנו על המודל העסקי המובטח: כל אדם בעולם יטעם לפחות פעם אחת מתוך סקרנות. לו רק חצי יעשו זאת, מדובר בלפחות שלושה מיליארד בקבוקים.
מושחת, עצור!
הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל עיתונאי מיוחד במינו: עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
הבית עולה בלהבות.
בעל־הבית עומד בחצר ובידו צינור, ומתיז מים בניסיון לכבות את האש.
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים: “הצינור גנוב! הצינור גנוב!", מושכים מידו את הצינור, והבית נשרף.
התנגדות מול שנאה
ביקורת ושנאה אינן אותו דבר. ביקורת היא על פי הבנתנו, רצוננו. השנאה היא למרות רצוננו. היא שולטת בנו.
פינת השלולית
קיבלתי מכתב: “שלום לך, מאיר. בתור קוראת אדוקה של פינתך, אוסיף גם אני את הגיגיי. אם תפרסם את הדברים, בבקשה ללא כל אזכור לשמי וכל פרט על אודותיי!! תודה לך".
נשבעתי לה ששמה וכל פרט עליה לא יודלף. ככה היא כתבה:
שנים רבות חיכתה הצפרדע בשלולית החיים,
בחברת קרפד אפור ומשמים.
לפתע, לשלולית קפץ קרפדון צעיר
והשניים חגגו בלאט בקרקעית.
“בואי ונמצא שלולית חדשה",
ביקש הקרפד בתום התמזגות מסעירה,
מחתה הצפרדע דמעה ואמרה:
“איך אותיר את הקרפד בזקנתו הקרבה?"
השמיע הקרפד הצעיר קרקור עצוב
ודילג מהשלולית - לבלי שוב.
נ.ב. יש אומרים שהוא נצפה בשלולית אחרת, כשלצדו צפרדע צעירה מנתרת.
עד כאן פינת השלולית שלה. כצפרדע ותיק בשלולית אני רק מוסיף: לו מה שחשפת בפניי במכתב הזה יישאר רק ביני ובינך, ובין אלפי קוראינו לעולם, ואם הקרפד קורא את זה, הוא לא יעלה בדעתו שזה עליו (היי, זה לא עליך, אני מבטיח). סוד שנתגלה מסוגל לחולל בשלולית הכי שלווה סערות שיכולות להטביע בקלות בית שלם.