מיקה לבשה שמלה ורודה עם מעט מלמלה לבנה ובשערה קלעה אדווה, אמה, שתי צמות. "אבל ביקשתי שלוש צמות!", סימנה מיקה את המספר בידיה. אדווה חייכה, "אבל אין לך מספיק שיער, בשנה הבאה אקלע לך המון צמות!". מיקה חייכה, הביטה על אמה וליטפה את ידיה. "את ואבא באים איתי למסיבה בגן, נכון?".

"בטח, הנה אבא כבר מחכה לנו למטה", אמרה אדווה, אחזה בעדינות בידה של מיקה, ויצאו השתיים מן הבית. במסיבת יום המשפחה בגן, שעולה כמו רבע משכורת ממוצעת, הביטה אדווה בילדתה מחזיקה פרפר ולקול מנגינה קלאסית מעלה ומורידה אותו חזרה מטה. "מה מסמל לנו הפרפר?", שאלה המנגנת שעמדה מאחורי האורגן. "חופש! ועכשיו הוא עף אל המשפחה שלו", ענו הילדים והמשיכו להעיף את פרפרי הנייר. אדווה נשכה את שפתיה כדי לא לבכות. בעלה, שהבחין בכך, ליטף את ידה ואמר "היא מאושרת, אל תיעצבי".

אדווה גייסה חיוך בכוח ונופפה למיקה לשלום. בגופה הצנום כבר החלה להרגיש את אותות העייפות והכאב שמגיעים אליה לעתים קרובות מדי. לא כך ראתה את חייה, ובטח שלא את הריונה עם מיקה. כששכבה במיטה שעות ושריריה כואבים, אמרו לה הרופאים שזה הריון בעייתי, שיש נשים שזה קורה להן ושלא תילחץ מזה יותר מדי. אבל משהו הריח לה מוזר. מעולם לא התפנקה, לא ביקרה בבית החולים אם לא היה בכך צורך, וגם כשהיה לה חום, נטלה כדור ויצאה לעבודה, אז דווקא עכשיו היא מושבתת כך? דווקא כשבבטנה צומח פרי האהבה הגדולה שטיפחה עם בעלה?

ביום שנולדה מיקה הקטנה, ועיניה היפות פקוחות וסקרניות, יצאה גם המחלה החוצה ומרוב ההתרגשות שאפפה את הזוג וקרוביהם, כמעט לא שמו לב אליה. כמה חודשים אחרי הלידה, המיטה שעליה נח גופה כל חודשי ההריון הפכה להיות חברתה הטובה ביותר של אדווה. “מה זה, לעזאזל?", כעס בעלה על כל רופא שפגשו. ואחד מהם, בבושה מלווה בחרדת קודש, בישר “אהלרס־דנלוס". תחילה לא ידעו השניים אם הוא מכשף אותם, לועג להם או מביע תנחומים על הכאב. רק כשהסביר להם הרופא שזו תסמונת שפוגעת בכל מערכות הגוף, החל מהלב, דרך כלי הדם, העצבים, הראייה, השמיעה, העיכול וכל שאר המערכות שעליהם אתם יכולים לחשוב, התפרקו השניים. אהוב לבה של אדווה התעלם מהרופא ונשק למצחה. "עברנו הרבה, נעבור גם את זה".

היא הנהנה בהסכמה, הודתה לרופא ובראשה כבר ראתה איך אישה אחרת אוחזת בידה של מיקה בצעדיה הראשונים, מלווה אותה לכיתה א', מכבסת את מדי הצבא שלה ובבוא העת מלווה אותה לאור עששיות צהובות אל חופתה. בלילה ההוא, כשחיבק אותה אהובה, שאותו היא מכנה "כוכב הצפון שלי, העוגן של חיי", ביקשה ממנו בקשה אחת ויחידה, בשבילו יותר מאשר בשבילה. "לך, תברח, תמצא לך חיים טובים יותר, בבקשה".

הוא חייך, נישק את דמעותיה ואמר, “אין סיכוי". לאחר מכן קם מן המיטה, הסיט את הווילון ואמר "את רואה את הירח?". אדווה הנהנה. "מי תבוא אחריו?". "השמש", לחשה. “בדיוק", הוא אמר ושב אליה. באותו הלילה אהבו לאט ובעדינות, יודעים כי קושי רב לפניהם, אבל אהבתם חזקה מהכל.

שלוש פעמים בשבוע אדווה פורקת משהו. פעם זו הלסת, פעם האצבעות, הכתפיים, הירכיים או האגן. גופה כל כך חלש, עד שכל פעולה, גם אם לא דורשת ממנה מאמץ רב, מפרקת בו משהו, ותרצה או לא - גם בנשמתה. פעם עוד הייתה הולכת לפיזיותרפיסטית שתשיב הכל למקום. היום היא עומדת מול הראי, סופרת בלבה עד שלוש, עוצרת את נשימתה ומחזירה את אותו המפרק למקומו, הכל כדי שמיקה תשוב מהגן ואמא תחכה לה. ואם היום הוא טוב, גם ארוחה חמה, חתוכה לקוביות, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

כשישבה בביתה ימים רבים, אחרי שהמערכת הבריאותית בגדה בה, טרטרה אותה בין רופאים, שיקרה לה כל פעם כשאמרה לה על ניסוי חדש שנערך ועל רופא מפורסם שמגיע לעיר וגרמה לה לבכות יותר מאשר לשמוח, החליטה להתנתק ממנה. מה עשתה? בעדינות, כדי לא לשבור שום דבר, פתחה דף וורד במחשב וכתבה "פל"א" - פתרונות לרפואה אנושית. מהכאב הגדול הצמיחה ארגון קטן שייתן ליווי וסיוע למטופלים בתוך מערכת הרפואה הציבורית, החל מבירוקרטיה מתישה עד לתרופות חדשות ואפילו ליווי באשפוזים ובחדרי המיון. הכל כדי שהמטופלים, הסובלים בדיוק כמוה, לא ירגישו לבד ויוכלו גם הם לחכות למיקה שלהם בבית, כאובים אך מחויכים.

הילדים סיימו את ריקוד הפרפרים, וקולות מחיאות הכפיים התערבבו בקולות הפלאשים, הורים נרגשים צילמו את ילדיהם ללא הפסק, והגננת הג'ינג'ית קראה במיקרופון, “אני רוצה לשמוע עוד מחיאות כפיים לבוגרים שלנו!". לקראת סוף המסיבה קראו לכל ילד בשמו וזה הגיע אל הגננת, קיבל את הציור שצייר מבעוד מועד והגיש אותו להוריו. “מיקה, בואי קחי את המתנה שהכנת לאמא ולאבא", אמרה הגננת שרחשה חיבה מסוימת לילדה הגיבורה, שיודעת שאף על פי שעל אמא אסור לטפס ולהתרפק, ואסור לרכוב איתה על אופניים, לרוץ בגינה או אפילו ללכת לים, מותר לנשק אותה תמיד ולספר לה כל מה שיש בלב. הגננת נתנה לה את הציור בתוך המסגרת הצבעונית שגם אותה יצרה, ולחשה "נסיכה שלי! תני לאמא".

מיקה רצה אל אמה ואביה והושיטה להם את הציור, ובציור לא היה שום רקע, לא שמיים, לא ים, לא שמש וגם לא מתקני שעשועים. מה כן היה שם? ארבעה אנשים, מסודרים לפי גובהם. הראשון אביה, השנייה אמה, השלישית - לבושה בחצאית סגולה - מיקה עצמה. והרביעי? "מי זה?", שאלה אדווה נרגשת. "זה אח שלי! האח הקטן שלי". "אבל אין לך אח קטן", תהה אביה ונשק לראשה. "יהיה לי, אתם תביאו לי, לכולם יש, ככה נהיה ארבעה", אמרה ושוב סימנה את המספר באצבעותיה הקטנות.

אדווה לא תוכל להרות, כל הריון כזה יסכן את חייה. בערב ההוא בבית, לאחר שהמלמלה הוחלפה בפיג'מה, הסבירו שני ההורים שאמא לא תוכל להביא אח מהבטן שלה אבל שניהם יעשו הכל כדי שלמיקה יהיה אח קטן. "בסדר, אני אחכה, יש לי סבלנות", אמרה מיקה, הניחה ראשה על ירכה של אמה ונרדמה. אף שכאב לאדווה נורא, היא לא פצתה פה, רק רצתה למשוך את הרגע הזה ככל האפשר, ובעיני רוחה ראתה תינוק קטן שוכב על ירכה השנייה.

כבר חודשים שהיא תרה אחר פונדקאית ראויה, מישהי שתישא את בנה ותעזור לה להרחיב את משפחתה. כשהיא נתקלת בקשיים, היא נכנסת לאתר של פל"א שהקימה, ויוזמת עוד פרויקט. העזרה לאחר היא עוד תחבושת לכאבה. והיא בטוחה, אדווה, שבקרוב תמצא פונדקאית, ושברגע הלידה תאחז בידה ותבקש ממנה ללחוץ, ושיישבר מה שיישבר - כל עוד הלב שלם, היא לא תרגיש כלום.

בכל בוקר כזה היא מחכה לבשורות טובות, אולי לטלפון שיצלצל ומהקו השני תשמע בחורה צעירה והיא תגיד "אדווה, תני לי לשאת אותו בשבילך". אבל כשזה לא מגיע, היא ניגשת לאט אל החלון, מסיטה את הווילון ומביטה בשמיים. השמש שוב זורחת, ויהיה מה שיהיה, היא תזרח לה תמיד.

אולי מכאן תבוא הישועה:
אדווה בליימן, 050-8180877.