זוכרים את האירוע ההוא, בטקס חלוקת פרסים לחיילים מצטיינים בבית הנשיא, קצת יותר מחצי שנה אחרי שנעקרו יישובי גוש קטיף? אחד המצטיינים, חננאל דיין, לוחם בשריון, בחר אז שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, במחאה על כך שזה פיקד על הריסת בתיהם של סבו ושל בני משפחה נוספים שלו. זו הייתה מחאת קטיפה רכה, עדינה, כמעט מנומסת. דיין לא ירק, לא השתולל, לא שבר שמשות, אפילו לא חסם כביש צדדי. הוא בסך הכל לא לחץ יד. העיתונות, זו שמספרת לעצמה שהיא שוחרת מחאות, והפגנות, וחופש ביטוי, הייתה צריכה להתייחס אליו כאל גיבור, לפחות כמו שהיא מתייחסת אל המפגינים בבלפור. אבל היא לא עשתה את זה.
במקום זה, מצא את עצמו החייל הצעיר מרוח על דפי מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", כשיאיר לפיד, אז אחד מבעלי הטורים הפופולריים בישראל, מועך אותו, רומס אותו ומשפיל אותו ואת מחאתו עד עפר. "חננאל המשתולל", "חננאל המטרלל", "חננאל המקלל", "חננאל המחלל", "חננאל המזלזל", "חננאל המחלחל". לפיד הסביר לקוראיו שחננאל דיין ביזה את חטיבה 188, שבה הוא משרת. ולא רק אותה. את הלוחמים במלחמת השחרור. את זכרו של המח"ט, שנפל במלחמת יום הכיפורים. וגם את צביקה גרינגולד מ"כוח צביקה". לפני שבוע, נוכח הביקורת על המפגינה שהתערטלה על סמל המנורה, לפיד היה משועשע הרבה יותר, ובחר ללעוג ל"עוצמת הזעזוע". לא בא לנו לגנות מפגינים כאלה, כתב, "אנחנו גאים בהם בכל יום מחדש".
למה התקשורת לא ראתה בחננאל דיין גיבור, או לכל הפחות מפגין לגיטימי? משום שהעיתונות כולה הייתה משוכנעת, ממש כמו לפיד, שההתנתקות הייתה מהלך נכון, ושאת יישובי גוש קטיף צריך היה להעיף ממקומם כבר מזמן. וככל שהתחושה שלטה במערכות באופן עמוק יותר, כך המחאה של חננאל דיין נראתה לעיתונאים תלושה והזויה יותר.
אריה בכלוב
15 שנים עברו מאז ההתנתקות, וכשרואים את ההתגייסות המוחלטת של התקשורת המרכזית בישראל - בלי סייגים ובלי חריגים - למען המחאות נגד בנימין נתניהו, מבינים ששום דבר בתקשורת הישראלית לא השתנה. זה קורה בכל פעם מחדש, כשעל סדר היום מונח אירוע שיש בו פוטנציאל לזעזע את כיסאו של ראש הממשלה השנוא. פעם אלה בחירות, פעם זו מחאה שאפשר לתלות בה תקווה, שתשנה משהו.
תראו מה קורה כאן בשבועות האחרונים. אני מתקשה לזכור מקרה דומה, שבו מפגינים מעטים כל כך, קיבלו חיבוק וליווי עיתונאי רחב כל כך. כותרות ראשיות על בסיס כמעט יומיומי. מעקב צמוד. שידורים בלתי נגמרים, כבר מהרגע הראשון. אתרי החדשות והמהדורות הפכו ללוח המודעות של המחאה. כתבים ופרשנים התנדבו לתפקד כמו אנשי יחסי הציבור שלה. אי אפשר לפספס את ההתלהבות שלהם. אי אפשר לפספס את ההזדהות שלהם עם כל מי שהם מראיינים. פעם הם בתפקיד המדווח, פעם בתפקיד המפגין. אם לא תעקבו אחריהם בדקדקנות, לא תבחינו איזה מהכובעים הם חובשים בכל רגע נתון.
איך הם מרשים לעצמם, אתם שואלים? איפה נמצאים העורכים שלהם, שמאפשרים את זה? התשובה פשוטה. במקומות העבודה שלהם אין כמעט מי שחושב אחרת. הם מסתכלים במערכת החדשות שלהם ימינה ושמאלה, ולא מזהים אף אחד "אחר". 35 מנדטים הצביעו בבחירות האחרונות לליכוד בראשות נתניהו, ול־ 1,352,449 המצביעים האלה אין נציגות במקומות שבהם מתקבלת ההחלטה על מה נדבר ואיך יוצגו החדשות.
אז כן, במהלך השנים הצטרפו לעיתונות עוד כמה דתיים ועוד כמה ימניים, אבל הם, כלומר אנחנו, לא קובעים כלום בסדר היום הישראלי. כמעט כלום. יש לנו נציגות בתוכנית הרדיו הזו, או במהדורת החדשות ההיא, אבל גם שם אנחנו רוקדים לצלילי סדר יום שלא השתתפנו בקביעתו, ואם כבר הצלחנו לסטות ממנו במשהו, ולסמן כיוון אחר, הרי אנחנו עדיין טיפה בים. תעברו מדי יום על כותרות העיתונים, ועל מהדורות החדשות בטלוויזיה ובאתרי האינטרנט הגדולים, ותקבלו את הרושם, לפחות בכל מה שקשור לנושאים הגדולים שעל הפרק, שעורך אחד בחר עבור כולנו על מה נדבר היום, ואותו עורך החליט עבור כולנו מה נכון ומה לא, מי הטובים ומי הרעים, וכולם, עד האחרון, מתנהלים בתוך הקווים שהוא שרטט.
השבוע, בדיון שהתקיים במסגרת כנס של "מרכז מורשת גוש קטיף", הצגתי, כדוגמה, את עמית סגל, העיתונאי הדתי והימני הבולט כיום בישראל. סגל, במובן הזה, הוא האריה שבחבורה. ועדיין, למרות זאת, גם האריה הזה מתפקד בתוך כללי משחק שסומנו עבורו מראש, ובתוך מערכת חוקים שאין לו שום השפעה עליה. אז נכון, יש לו חופש לומר מה שהוא רוצה, אבל זה קורה אחרי שמישהו סימן את גבולות הגזרה והכריע על מה מדברים היום. האריה הזה, אם תרצו, הוא אומנם אריה, אבל הוא לא מחזיק במפתח לגן החיות, ולא אחראי לשעות הביקור, ולא קובע אם הכלוב שלו יהיה לפני זה של הקופים או אחרי זה של התנינים.
בעברית מדוברת, כלום לא באמת ישתנה בעיתונות כל עוד את סדר היום ימשיכו לקבוע נציגיה של אותה קבוצה שקבעה את הדברים בעבר. המסה הקריטית של העורכים הבכירים, ב"מעריב", ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ", ברשת ב' ובגלי צה"ל, ב"כאן 11", ב־12 וב־13 - שבאה בדיוק מאותו מקום שבאו קודמיה במערכות האלה - היא שמנהלת לנו את היומן, ולנו - כמעט לכולנו - לא נותר אלא לכופף את הראש ולקבל עלינו את הדין. אלה בינינו שנהנים לחיות באשליות, מספרים לעצמם שהם מרגישים חופשיים כמו דג במים. רק מי שרואה את המציאות נכוחה מבין שהם מרגישים כך, רק משום שהם התרגלו למציאות הזו, עד כדי כך שהם לא שמים לב שהם שוחים בתוך אקווריום.
מחוץ לגדר
כך בדיוק אירע ב־2005, כשהתקשורת כולה הפכה לתעשיית ענק של שקרים ומניפולציות, במאמץ לסייע לאריאל שרון להכשיר את הלבבות לקראת עקירת תושבי גוש קטיף. אינספור בדיות פרסמו אז כלי התקשורת כדי להשניא את תושבי הגוש על הציבור הישראלי, וכדי להסביר כמה הם כמה מסוכנים. אין דיבה שלא נכתבה בעיתונות העברית על האנשים הצנועים האלה, שביום הפינוי נישקו את המזוזה ויצאו את ביתם, כשהם מחבקים את החיילים שנשלחו להרוס אותו.
כתבו עליהם שהם יהפכו ל"מצדה מודרנית". ש"גורמים מיליטנטיים יקיפו את עצמם בחומרי נפץ, בלוני גז ונשק". שהם מתכננים לבצע פיגוע בהר הבית, שהפיגוע הזה "כבר חצה את שלב ההתלבטות התיאורטית", ושייעשה בו שימוש ב"חומרי נפץ ומטעני חבלה שנגנבו ממחסני צה"ל והגיעו לכל מיני סליקים בגבעות". כלי התקשורת דיווחו שיש להם תוכנית סודית, שבמסגרתה "אלפים ילבשו מדי זית ביום הפינוי כדי לבלבל את חיילי צה"ל". אמרו עליהם שיש להם "גוף במתכונת צבאית שיבצע פעולות יזומות", עם "ראש מטה" ועם "ראש אגף מבצעים". סיפרו בעיתונים שהם יבצעו "התאבדויות המוניות", שתהיה אצלם סרבנות פקודה רחבה, ושהם ישתמשו בנשק, כש"בוגרי יחידות קרביות ינהיגו את המאבק".
במהדורות החדשות הזהירו ש"קבוצת צעירים מיישובים בגוש קטיף מאיימת להתאבד בטביעה ביום הפינוי", ושהם עובדים על "ביצור עמדות, חפירת תעלות נ"ט ופריסת גדרות תיל סביב היישובים". עיתונות שמעריצה בהתרגשות את החיבור של הערבי לעץ הזית שלו, לא הצליחה מעולם להבין מה ליהודי ולאדמת ארץ ישראל. כך נראתה התקשורת הישראלית ב־1970. כך היא נראתה ב־2005. כך היא נראית היום. וכאמור, העובדה שבמהלך השנים הצטרפו אליה כמה "אחרים", לא משנה את השיח בכלום.
בדיוק בגלל זה, משה סילמן, ששרף את עצמו במחאה החברתית, זכה לאהדה ענקית מהתקשורת, כשעיתונאים ופוליטיקאים מטילים על המדינה את האחריות למותו, ואת ילנה בוסינובה - שעלתה מאוקראינה, ועסקה בזהות יהודית, ופרסמה מאמרים נגד ההתנתקות, ושבתה רעב מול הכנסת, והציתה את עצמה למוות במחאה על הרס חבל קטיף - איש מכם כנראה לא מכיר. התקשורת בחרה שלא להפוך אותה לגיבורה, כמו שהפכה את סילמן, משום שמי שאחראי כאן על מסגור מפגינים כגיבורים לא חשב שמישהי שנלחמת בהתנתקות יכולה להיות גיבורה של משהו. "התקשורת קברה אותה בשולי בדרך, מחוץ לגדר", כתב השבוע אבישי עברי במדויק, "והמשיכה בשעטת העדר שלה, להכשיר את מעלליו של ראש ממשלה החשוד בפלילים".
ובדיוק מהמקום הזה, מעצר של מפגין נגד נתניהו הופך לאירוע חדשותי, ומעצר של יהודי ששתה מברזייה בהר הבית לא מעניין כלב מת. ובדיוק מהמקום הזה, הקיבוצניק שהניח שישה מטעני חבלה בבתי דין רבניים ומועצות דתיות לא עורר פה גרגר של זעזוע ציבורי, ולכולנו נשאר רק לדמיין מה היה קורה אם מי מתלמידיו של הרב אלי סדן היה מניח שישה מטעני חבלה בשישה מסגדים.
רק לא ביבי
בואו נדבר רגע על המחאה עצמה, לפני שנחזור אל מי שמסקרים אותה. את מי שמוחים בעקבות המצב הכלכלי - אומנים, מסעדנים, בעלי אולמות, וכל מי שהקורונה פגעה בהם והתוכניות השונות של הממשלה לא שיפרו את מצבם - אני מבין. מבין ואף מזדהה. מה לגבי כל השאר?
ובכן, התקשורת מפרגנת לכל השאר על הגיוון ועל הססגוניות, אבל צריך לומר שהגיוון והססגוניות מעידים קודם כל על מידה רבה של טרלול.
שהרי מה, לעזאזל, מחבר בין ההוא שהקורונה פגעה בחנות שלו, להיא שהורידה חולצה כדי להזכיר לנו ש"רצח הפלסטינים נמשך", ולהוא שחושב שראש ממשלה לא יכול לכהן תחת כתבי אישום, ולזה שמחזיק שלט "העם נגד סיפוח", ולפעילי שלום עכשיו ושוברים שתיקה, ולמי שמחזיקים שלטים הדורשים "צדק לאיאד אל־חלאק"? מה בדיוק אתם רוצים מנתניהו, בהקשר הזה? שהוא יעשה צדק לאיאד, אותו בחור אוטיסט, שנורה למוות בתקרית איומה לפני כמה שבועות, ושעניינו נחקר כעת במח"ש?
להפגנה צריכה להיות מטרה. להפגנה צריכה להיות נקודת יציאה. להפגנה צריך להיות משהו שמחבר את כל מי שמגיע אליה. וכשאוסף של אנשים נשפך אל רחוב בלפור - מכיוונים שונים, ומאג'נדות שונות, לפעמים הפוכות ומנוגדות - די ברור שהדבר היחיד שמחבר את כולם הוא הרצון לשלוח הביתה את בנימין נתניהו. ומכיוון שנתניהו לא השתלט בכוח על התפקיד, אלא נבחר אליו אחרי שרק לפני כמה חודשים העם העניק רוב גדול לו ולמפלגות שמרכיבות את הקואליציה שלו, הרי שאל המפגינים צריך להתייחס כאל חבורה שמתקשה לקבל את הכרעת העם ואת כללי המשחק הדמוקרטיים. כן, גם למיעוט מותר להפגין. אבל תקשורת עניינית הייתה מזכירה למפגינים, מפעם לפעם, שרק לפני כמה דקות העם הלך לבחירות, ומה לעשות, הצד שלהם יצא כשידו על התחתונה. אבל זה לא קורה, כי רוב העיתונאים משוכנעים בעצמם שנתניהו צריך ללכת, שמי שהצביע לו הוא יצור חסר תבונה, ושאם תוצאות הבחירות נראו כפי שנראו, אז משהו דפוק בעם הזה.
ומה עושה התקשורת כשמולה ערב רב של מפגינים, וערב רב של מסרים סותרים ומגוונים ולא קשורים זה לזה? בוחרת לעסוק במחאה עצמה, במקום במסריה המבולבלים. וכך, שעות שידור מתמלאות בדיונים על מה שמסביב. על המכת"זיות, ועל אלימות שוטרים, ועל מה שאמר אמיר אוחנה. שום דבר מעבר לזה, משום שאין שום דבר מעבר לזה. משום שאם המפגינים יעלו לשידור ויישאלו מה הם עושים שם, אז מרואיין אחד ידבר על איאד, ואחר על סיפוח, ושלישי על המסעדה שלו, ורביעי על כתבי האישום, וההפגנה הזו תוצג בטרלולה.
בין אסד להיטלר
מכיוון שאני רואה בימים האחרונים לא מעט השוואות למחאות מול ראשי ממשלה קודמים, חשוב להבהיר משהו. אם יצחק רבין היה חוזר בו מהסכם אוסלו, לימין לא הייתה בעיה עם ממשלתו. אם אריאל שרון היה חוזר בו מתוכנית ההתנתקות, לימין לא היה ויכוח איתו. למפגיני בלפור, ולתקשורת שמעניקה להם סיוע ארטילרי, לעומת זאת, אין שום ויכוח ענייני עם ראש הממשלה או עם תוכנית מתוכניותיו. כל מה שהם מבקשים זה לייצר אווירה של דה־לגיטימציה לאיש עצמו. לא למדיניותו. לא להחלטותיו. לעצם קיומו.
האיש מוצג כמפלצת. קריאות לחיסולו עוברות באדישות. כך גם שלטים שמכנים אותו "בוגד", ושבעבר סיפרו לנו שהם מעבר לגבול. פעם הוא מושווה לאסד, פעם לצ'אושסקו, פעם להיטלר. וכך, אסף אמדורסקי עם ניבולי הפה שלו הופך לגיבור, כי לנבל את הפה על נתניהו זה מותר, ומוקי, שעזב את ההפגנה והסביר ששנאה לא מדברת אליו, זוכה מעיתונאים לקיתונות של בוז.
רוצים עוד דוגמה קטנה? קחו את הקריאה "הון, שלטון, עולם תחתון", שהפכה למוזיקת רקע נעימה בכל הפגנה. הרי יש הליך משפטי, נכון? וההליך הזה מתנהל, נכון? וגם אם בסוף ההליך הזה תתקבלנה כל טענות התביעה, תסכימו איתי ששוחד, מרמה והפרת אמונים - סעיפי אישום קשים וחמורים - אינם באמת "עולם תחתון". אבל זה בדיוק העניין. דרדור המושגים, שהתקשורת שותפה לו - לעתים במעשה, לעתים במחדל - מכוון בדיוק אל המקום הזה. מטרתו להציג את העומד בראש ממשלת ישראל כראש ארגון פשע. פעם היו לנו איציק אברג'יל ועמיר מולנר. היום יש לנו את בנימין נתניהו.
תראו איזה זעזוע עורר כאן בעבר אותו נייר, שעליו תמונתו של יצחק רבין במדי אס.אס, שהביאו לכיכר ציון שני נערים שאיש לא הכיר, ובאיזו קלות דעת מתקבלות כאן השוואות, שהפכו לשגרה, של נתניהו להיטלר או לגבלס. לא רק ברשת החברתית, אלא מעל דפי העיתונות. למה זה קורה? זה קורה משום שיש כאן יותר מדי עיתונאים שחושבים שלהשוות את רבין לנאצי זה היה נורא, אבל להשוות את ביבי - זה כבר סיפור אחר.
הנה, רק לפני כשבוע, שודרה בחדשות 12 כתבה שעסקה בתערוכת צילומים של אלכס ליבק, שבה מוצגת, בין השאר, תמונה של נתניהו כשהוא מצדיע, לכאורה, במועל יד. נתניהו, יש להניח, הניף את ידו לפנים כדי להראות משהו או להדגים משהו, והצלם המוכשר תפס אותו בפוזה הנכונה. יונתן ריגר, כתב חדשות 12, שאל את ליבק אם היה מפרסם תמונה כזו, לו היו מצולמים בה רבין או פרס. ליבק השיב בשלילה. "כי המדיניות של רבין ושל פרס שונה לגמרי מהמדיניות של ראש הממשלה הנוכחי", הסביר. הבנתם? בראש של ליבק, ביבי מתחבר עם העניין הנאצי, יותר מרבין ומפרס. נו, ונראה לכם שליבק ייתפס מהיום כקיצוני, כמסית, וכמי שחצה גבולות אסורים? הצחקתם. זה לא יקרה, משום שעיתונאים רבים מדי משוכנעים שהוא צודק, ושמחים שלמישהו היה את האומץ להגיד את זה. רק תארו לעצמכם מה היה קורה אם עיתונאי ימני - לא מפגין מהרחוב - היה מציג בימים ההם תמונה של רבין מצדיע במועל יד.
אותו דבר עם הזמר אפרים שמיר, שפרסם פוסט ובו קרא "לחסל את הפסיכופת, את אשתו הזונה המופרעת, ואת הבן זונה הפרזיט הדוחה". אם הצל היה מפרסם פוסט כזה על מישהו מהשמאל, אני חושב שאני יודע איך זה היה מתקבל. אבל זהו, שאפרים שמיר איננו הצל, ונתניהו איננו מישהו מהשמאל. וזה כל הסיפור על רגל אחת.
ספר הכללים
הוי הצביעות התקשורתית. מדהים היה לראות את העיסוק המופלג של כלי התקשורת השבוע בהלכות מכת"זית. שעות של שידור וים של מלל הושקעו בניסיון לברר מה אומר החוק, ועל מי מותר להשפריץ, ובאיזה גובה ובאיזו זווית. בוקר טוב, עולים חדשים, תודה שבאתם. עד שלא מילאו כאן בזרנוקים מפגינים שנראים כמוכם, זה הרי לא עניין אתכם. בעמונה רוצצו גולגולות. אנשים הגיעו לבתי החולים עם ידיים ורגליים שבורות, ובכל התקשורת העברית לא נמצא מי שיראה בהם קורבן. רק לפני כמה שבועות התגאה ח"כ יאיר גולן, שפיקד על המפגן האלים ההוא, בטיפול שקיבלו המפגינים. נו, ראיתם מישהו בעיתונות שבא איתו חשבון על זה?
וזה עוד לפני שדיברנו על החרדים, ששמעו השבוע ברדיו את סיפוריהם של מפגינים שהסבירו כמה זה לא נעים לחטוף שפריץ של מים, ותהו איפה היו כל הגלים הפתוחים האלה כשהם חטפו את זה פעם אחר פעם. אבל זה בדיוק העניין. התקשורת מעולם לא התעניינה בסוגיות של חופש ביטוי וחופש מחאה, עד שאלה לא נגעו למפגינים שהיא מזדהה איתם פוליטית. בימי ההתנתקות, שם נרמס חופש המחאה עד עפר, לא הוקדש פרומיל מהשידורים כדי לתהות על הפגיעה בזכות למחות, או כדי לתקוף את הממשלה ואת המשטרה שעצרו מפגינים באלפיהם.
כמה נלעגת הצביעות הזו, שבחסותה למדנו, לפתע, שלתקוף את המשטרה זה בסדר. רגע, זו לא אותה משטרה, ההיא מ"שלטון החוק בסכנה", שאסור לדבר בה סרה? זו לא אותה המשטרה שהסברתם לנו כל הזמן שמי שמבקר אותה, מחרב את הדמוקרטיה? מה, יכול להיות שהמשטרה שעומדת מול המפגינים היא שליחת השטן, והמשטרה שעומדת מול נתניהו היא שליחת האל? קצת מבלבל, תודו.
כמה מגוחכים נראו בשבועיים האחרונים עיתונאים, שבחלק אחד במהדורה חשפו אירועים שערורייתיים של בית ספר כזה או אחר, או של פוליטיקאי כזה או אחר, שבהם נכחו 30 איש, בניגוד להנחיות ה"ריחוק החברתי" של משרד הבריאות, ובחלק אחר של המהדורה עברו לספר על 5,000 איש שעומדים יחד בהפגנה, ולא מצאו לנכון להעיר על זה הערה, או לשאול שאלה, או להבין כמה מגוחכים נראים הם והדיווחים שלהם.
רוצים עוד דוגמה טרייה לצביעות הזו? קיבלנו אותה השבוע, כשח"כ ווליד טאהא, מהרשימה המשותפת, התנגד לחוק נגד טיפולי המרה, והסביר ש"תופעה של הומואים כמעט אינה קיימת בחברה הערבית".
אף אחד לא עשה עניין גדול מהאמירה הזו, אפילו ח"כ ניצן הורביץ הסתפק ב"לא יודע אם לצחוק או לבכות", אבל כולנו יודעים שאם מורה לאלגברה בישיבה תיכונית, שאיש לא שמע את שמו ואת שמה, היה אומר ש"תופעה של הומואים כמעט אינה קיימת בחברה הדתית", זה היה נגמר כנראה אחרת. בדיוק מהסיבה הזו, אחרון הח"כים של הליכוד יידרש לגנות כל בריון שאין לו איתו דבר וחצי דבר, אבל כשמדובר בחברי הכנסת של הרשימה המשותפת, ערימות של עיתונאים יסבירו לנו שהם שותפים ראויים לקואליציה, גם אם דף הפייסבוק שלהם מלא בתמונות משותפות שלהם עם מחבלים רוצחים.
יש אלימות לגיטימית ויש אלימות שאינה לגיטימית, ואת ספר הכללים השלם מנהלים כלי התקשורת, באחדות מחשבה בלתי נסבלת. כאמור, לא משנה כמה עיתונאים עם דעות שמרניות, לאומיות או דתיות יש בעיתונות. את כללי המקובל והלא מקובל, לא אנחנו קובעים. אנחנו משחקים בתוך כללי משחק שלא אנחנו כתבנו, לפי חוקים שלא היינו שותפים בניסוחם, וכן, גם בשנת 2020 אנחנו עדיין אורחים מעטים מדי בשיח התקשורתי. לפעמים אורחים שמתנהגים יפה, לפעמים אורחים שמעגלים פינות אידיאולוגיות כדי שבעלי הבית יאהבו אותנו, לפעמים מרהיבים עוז ודורכים על השטיח בסלון בלי להוריד נעליים, אבל תמיד אורחים.
ניסיון הקבורה
בואו נדבר על יחס התקשורת לאלימות. העיסוק באותה חבורה אלימה, שתועדה כשהיא מכה את המפגינים ביום שלישי בערב, היה נכון לשעתו. למה לשעתו? כי שורות אלה נכתבות רגעים ספורים אחרי שבית המשפט, לפחות לעת עתה, הוציא את האוויר מהבלון שניפחה התקשורת, ושחרר את החשודים שצוירו בעיתונות כחיילים ששלח נתניהו להכות שמאלנים. לא דובים ולא יער, פסקה השופטת, וקבעה ש"מדובר בשתי קבוצות אשר התגרו אחת בשנייה", שלא ברור לה "מי התחיל ומי החזיר", וכשהיא מוסיפה: "לא ראיתי שקבוצה אחת הסירה את רגליה ועזבה את המקום, אלא שתי הקבוצות גם יחד התעמתו האחת עם השנייה".
את הפרטים המדויקים נדע, יש להניח, בימים הקרובים, אבל כבר עכשיו צריך לומר שעוצמת הטיפול של התקשורת באירוע הזה רק הבליטה את הניסיון שלה, מן הצד השני, להקטין, למזער ולהעלים כל דיווח על הרמת יד מצדם של המפגינים עצמם. אלה שזרקו קרשים, אלה שהעיפו שולחנות, אלה שניפצו שמשות, וההוא שהכה עובר אורח תמים. שיא השיאים, בהקשר הזה היה ניסיון הקבורה של אירוע התקיפה האלימה שעבר קצין הבילוש, פקד איתמר אוחיון, בהפגנה בבלפור. אין לנו מושג איך תסתיים החקירה, ואיך ייגמר ההליך המשפטי. יש לנו מושג מה ראינו בסרטונים שפורסמו. ראינו מפגינים מכים את הבלש, כשהוא מנסה לעצור מישהו מאנשיהם, וחובטים בו נמרצות. אנחנו גם יודעים שתוך כדי המאבק שלו עם אחד המפגינים, במהלך ניסיון שלו לעצור אותו, נפגע הקצין, שבר את רגלו ונזקק לניתוח.
מה עוד אנחנו יודעים? אנחנו יודעים שנעצרו שני חשודים במעשה, שמעצרם הראשון הוארך, ושתוכניות האקטואליה עשו הכל כדי להסביר למה בעצם לא באמת קרה לו משהו נורא כל כך. לא תאמינו, אבל חלק מכלי התקשורת אפילו לא טרחו לדווח שבית המשפט האריך את מעצרם של החשודים, ושהשופט קבע ש"מדובר באירועי אלימות חמורים, ודאי אמורים הדברים כאשר מדובר בשוטר", וש"ממפגין נורמטיבי, ודאי בנסיבות ההפגנה הקונקרטית, שגלשה לאלימות משמעותית, לא מצפים לדבר מההתנהגות שתועדה, שמבצעים המשיבים (שני החשודים - ק"ל)".
אחרי כל זה, מישהו יכול להסביר איך שילה פריד מעיתון "בשבע" היה כמעט היחיד שהתעניין באמת בסיפורו של הבלש הזה? (תיקון ותוספת בעקבות הערה של יוסי אלי: גם ערוץ 13 ראיין אותו). "המפגינים התנפלו עליי, בעליהום שלא הכרתי מהפגנות קודמות", סיפר לעיתון. "קיבלתי אגרופים בפנים, מכות בבטן וברגליים. זו לא הייתה אלימות רגילה, ניסו להרוג אותי... בשלב מסוים התחילו לזרוק באוויר חפצים, ביצים הושלכו לעבר כוחות הביטחון. זה הרגיש לרגע כאילו כל מי שהוא חלק מהמפגינים תוקף באלימות ובזריקת חפצים כל מי שהוא לא חלק מההפגנה: שוטרים, אנשי תקשורת וכוחות הביטחון... כשהגענו לרחוב יפו נעמדו במקום מכת"זיות של המשטרה ופרשים על סוסים, וגם שם נמשכה האלימות כלפי השוטרים, עם זריקת ציוד. עפו באוויר כיסאות, שולחנות ושמשיות, שנעקרו משטח המסעדות ונזרקו על כוחות האבטחה. אחד המפגינים, שהיה בגזרת הפעילות שלי, לקח כיסא והעיף אותו על הפרש המשטרתי... חטפתי אגרופים לפנים, מכות לבטן ולרגליים... הם פשוט התחרו ביניהם מי ירביץ לי יותר. ניסו לטלטל אותי, זרקו על הראש שלי בקבוק זכוכית. הם ראו בי סממן שלטון והחליטו לבצע בי לינץ'... לא דמיינתי שככה אזרחים יכולים להתנהג".
מבלי לגרוע כהוא זה מהפרגון לעיתון "בשבע", שהשיג ראיון בלעדי עם הקצין הזה, אני מרשה לעצמי לנחש שאם ערוץ מרכזי יותר היה מנסה, יש סיכוי לא רע שגם הוא היה זוכה בראיון. אבל אף כלי תקשורת מרכזי לא התלהב לעסוק בסיפור הזה בהרחבה גדולה מדי, מתוך הבנה שהדברים עלולים לפגוע בסיפור שאנחנו מנסים לספר.
# # #
אנחנו נמצאים בימים שבהם כל אמצעי התקשורת עסוקים במאמץ גלוי וניכר לעין להגביר את הלהבות. יותר ויותר עיתונאים מגלגלים על לשונם בקלות הולכת וגוברת את ה"בסטיליה", ואת ה"הסעודה האחרונה" ואת "שלטון הרשע", ורואים בעין רומנטית אלימות כשהיא משרתת את מטרותיהם, ורואים בעין מבינה את השנאה, כשהיא מופנית לכיוון הנכון להם. יש להם עניין בלתי מוסווה לחמם את האווירה, ולא לתת למחאה הזו לדעוך.
הכאוס הזה משרת אותם. הם מגויסים להפלת נתניהו, לא חשוב איך, ומכאן הם רואים את המפגינים כשליחי ציבור, גם שלהם. אין להם עניין בעובדות. אין להם עניין בסיקור הוגן. אין להם עניין בעיתונות. יודעים מה? ארהיב עוז ואומר שלחלק נכבד מהם יש גם עניין שתהיה פה אלימות. האלימות הזו תבטיח את המשך הבלגן ואת המשך האש. האלימות הזו משרתת את הנרטיב. האלימות הזו מקדמת את השגת המטרה.
ואני? אני הולך ומתייאש מהמקצוע שלנו. מעט האמון שעוד היה לי בעיתונות - זו ששואלת, וחוקרת, ודואגת לזכויות אדם, ומתעניינת בחופש ביטוי ובדמוקרטיה - נקבר לפני 15 שנה מתחת לחורבות בתיהם של אלפי אזרחים שומרי חוק בחבל הארץ הפורח ההוא. מאז, אני לא מאמין לאף מילה שאני קורא, ולאף דיווח שאני שומע, ולאף פרשן שמנסה להסביר לי מה נכון.