ככל הנראה בשל המצוקה התעסוקתית קם לאחרונה ענף מקצועי חדש שנקרא "מבקר הפגנות". מקום העיסוק העיקרי של מבקר ההפגנות הוא ברשתות החברתיות, במיוחד בפוסטים בפייסבוק בני 400 מילה ומעלה, אך יש גם מבקרי הפגנות לקוניים יותר, שרובצים בעיקר בטוויטר.
מבקר הפגנות יכול להגיע מכל גווני הקשת הפוליטית, והוא רואה את תפקידו כמשפר ומתקן את המחאה שהתעוררה בשבועות האחרונים. תחומי הביקורת שלו אינסופיים. הוא מרשה לעצמו לחוות דעה מוזיקלית, גיאוגרפית, מתמטית, אסתטית, אופנתית ועוד.
ממש כמו מבקר מסעדות שאינו שף וכמו מבקר קולנוע שאינו במאי - למבקר הפגנות אין עבר כמהפכן. הוא לא בקיא יותר בתחום מאשר המפגינים בשטח. לא מדובר בצ'ה גווארה שמביט על המפגינים ומשיא עצה מניסיונו. הוא כמו האדם שעומד ליד בעל המקצוע, מעיר ומכוון בלי שאף אחד ביקש ממנו. "אולי זה החוט הירוק?", "תנסה קודם להוציא את המסמר", "לא צריך להיות פה שיבר חצי צול?", "אה, אתה קודם מרוקן את המים ואז מכניס את הסייפן, לא יודע... למה לא להפך?", "אני הייתי פותח את זה עם שוודי ולא עם צינורות רגיל".
מבקר ההפגנות רואה בתפקידו שליחות אמיתית, ויש לו ניסיון חיים עשיר בעיקר בצקצוק, גלגול עיניים, הנפת יד מזלזלת וסינון משפטים לשומע דמיוני בנוסח: "הם לא יודעים מה הם עושים אלה, בחיאת דינכ".
ככל שההפגנות הולכות ומתעצמות, כך גם תחום ביקורת ההפגנות גדל, מתרחב ומתרבה. למשל, ביקורת נחרצת נכתבה לא מכבר בקשר לריבוי הנושאים בהפגנה. מבקרי ההפגנות כבר קבעו - צריך להפגין על נושא אחד בלבד. ויותר מזה, הנושא חייב להיות העניין הכלכלי ותו לא. אי אפשר להכניס עכשיו את כתבי האישום, כי "אין לזה קהל", טוענים המבקרים. "זה נהיה כמו סלט, ההפגנה מאבדת את הטעם שלה". ככל הנראה, הם מבקרים גם סלטים.
ישנה גם ביקורת אופנה, בעיקר בצורת העלאת שאלות רטוריות: למה הם באים עם כפכפים, ולמה ההיא הורידה חולצה, ולמה הם לובשים בגדים מוזרים, ומה זה הכובע ההזוי הזה שהבחור המבוגר הולך איתו, זה לא נראה רציני. ואז מתרחבים גם לעניין המוזיקלי ושואלים: "מה זו החריזה העתיקה של 'הון, שלטון, עולם תחתון'? לא התקדמנו מאז המחאה החברתית? תמצאו קריאות חדשות".
חוץ מזה, שואל את עצמו ואותנו מבקר ההפגנות מביתו הממוזג והנוח בקומה השלישית של "מתחם המגורים לאנשים כמוך" - למה אין להפגנה הזאת מנהיג? הפגנה טובה חייבת מנהיג. וגם: זה אנרכיסטי מדי. לא אהבתי את הסוף, עם המכת"זיות. הם אלימים מדי, מתפזרים מדי. וזאת שבאה עם החבר שלה לא נראתה אמינה.
גם מיקום ההפגנות לא חף מחרב הביקורת: מילא בלפור, אבל קיסריה? מילא קיסריה, אבל מול הבית של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה? מילא אוחנה אבל גן צ'רלס קלור? ניחא צ'רלס קלור, אבל מה הקטע של הגשרים? זה לא מאורגן. זה כן ממומן. למה אף פוליטיקאי לא הוזמן? שיפעילו מזגן. ושיביאו לנשנש משהו מטוגן.
*
ישנה גם ביקורת בונה. אקי אבני, למשל, העיר: "עד מתי תצעקו נגד? מתי יקום האדם שיצעק משהו בעד?" מאז כיתה ח' לא שמענו הערה נבונה כל כך.
בימים האחרונים התפתח תת־ז'אנר חדש של "ביקורת שידורי ההפגנות". מדובר בספיח מעניין, כשבעיקר עיתונאים מבקשים מהתקשורת לא לספר על קיומה של המחאה. לדעתם, לא כל יציאה לרחובות של עשרת אלפים אנשים עם תחושת צדק משותפת ראויה להתייחסות. "חברות החדשות התאהבו בכוח שלהן, הן השופר שצובע את כל האווירה במדינה וקובע גורלות", כתב אקי אבני והוסיף: "אל תיתנו שיתעו אתכם (הטעות במקור), הטלוויזיה עובדת במלוא המרץ, הקולנוע עובד במלוא המרץ". או בקיצור, לי יש פרנסה. לכו תחפשו.
אבל להערכתי גם אקי אבני עובד פחות. שהרי דקה לפני הקורונה הוא תרם את כישורי המשחק שלו לטובת קליפים של ניקול ראידמן כשהוא בדמות המאהב שלה על ספינה מצועצעת, בארמונות יוקרה ובמחלקה ראשונה של מטוס דמיוני לשום מקום, בעלות של מיליוני שקלים, עם מאות ניצבים, אלפי רקדנים, דובי קוטב ודוכיפת. מיד עם נחיתת המטוס של ראידמן ואבני בארץ הגיעה הקורונה וקטעה את שרשרת המבוכה. בקיצור, כל אחד נפגע בדרכו.