1. מספרים על נפוליאון שעבר ברחובות פריז בתשעה באב וראה יהודים יושבים על הרצפה ומתאבלים. כשהסבירו לו במה מדובר, אמר: "עם שזוכר כך את עברו, נכון לו עתיד גדול". אמר, וצדק. מי שמצא לנכון לחבר בין חורבן ההתנתקות לבין חורבן בתי המקדש היו דווקא הגאונים שהגו את המהלך. לסימבוליות שבדמיון בין אופי האירועים נוספה סמיכות הזמנים - היום שאחרי תשעה באב. אלא ש־15 שנה אחרי כן מנסים להשכיח את מה שקרה כאן בקיץ 2005. חוץ ממעגלי הימין האידיאולוגי, כמעט שלא שומעים על האירועים האיומים של אז: ההחלטה המושחתת והמטופשת, העקירה, הדיכוי האכזרי של המוחים והתוצאות ההרסניות. בניגוד להלקאה העצמית העיקשת והנוקבת שהעם היהודי אימץ לעצמו, את האסון שכונה התנתקות מנסים להשכיח. במיוחד את הלכי המחשבה שגרמו לאסון ואת האנשים שאחראים לכך.
ההשכחה סותרת גם את האופן שבו "נחגג" מחדל מלחמת יום כיפור. בכל שנה לקראת יום הכיפורים חטפנו מוספים שלמים של הלקאה עצמית, מוגזמת ומוטה יש לומר. אבל ההחלטה האפלה של אריאל שרון ומניעיה, ההיגיון העקום, הבריחה והעקירה, כאילו לא היו. להפך, בעיתונות הכללית נרשמים דווקא ניסיונות להגן על המעשה האפל. כך, מאמר שפרסם חיים רמון ב"מעריב" בשבוע שעבר. מי שסבור, ברוב חוצפתו, שנמחק לנו הזיכרון הקולקטיבי. שאנחנו לא זוכרים מה היו הנחות היסוד של ה"התנתקות" הזו, שהשתכח מה הבטיחו ומה היו התוצאות.
רמון מנסה לשכנע אתנו שעזה הייתה גיהינום, ולכן לא מובן למה מתרפקים על הצרה הזו. ובכלל, נכון שהערבים לא שיתפו פעולה עם המהלך ואכן "כל הפרויקטים המתוכננים התרסקו", אבל - הרווחנו בגדול, כי חלק ניכר מהאיום הדמוגרפי של עזה הוסר מאיתנו. לרגל הניסיון להשכיח ולשכתב את ההיסטוריה, חשוב להזכיר את תמצית ההבטחות של אז. המחולל הגדול של האסון, אריאל שרון, אמר כך: "אני משוכנע בעמקי לבי ובמיטב הכרתי כי ההתנתקות הזאת תחזק את ישראל, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינים ושאר שכנינו... אשקלון ויישובים אחרים לא יהפכו לקו החזית. אני מבטיח לעם ישראל 40 שנות שקט".
עמיתו ושותפו לימים שמעון פרס דחה את האזהרות באומרו: "מה אתם מציעים לנו - פסימיות, ועוד מלחמות ועוד דם? אני מציע תקווה... אני מציע לימין להפסיק עם ההפחדות... תפסיקו לדבר שטויות". ציפי לבני הוסיפה: "טילי קטיושה על באר שבע, אשדוד... אשקלון? הימין מתלהם ומדמיין, אנחנו רואים שהגבול עם לבנון שקט שנים אחרי היציאה שלנו, אין טילים על הצפון, אותו דבר תשיג ההתנתקות מעזה".
בד בבד הבטיחו לנו שהנסיגה עד המטר האחרון תסיים את הסכסוך עם עזה, ושבמקום יישובים יהודיים יצמחו שם שדות לתפארת ומפעלים כלכליים - סינגפור של המזרח התיכון. אבל אם מישהו יעז לירות פצמ"ר לעברנו, התחייבו, אנחנו נפגיז אותם בתותחים וכל העולם יצדיק אותנו.
אלא שכל ההערכות הפסימיות התממשו, והרבה יותר מכך: ישות אויב תוקפנית וחמושה על גבולנו, שלוש מלחמות קטנות והבאות בדרך. מנהרות, טילים ואיום מתמיד. רק בעשור הראשון שחלף מאז העקירה נורו בממוצע בכל שנה פי ארבעה רקטות קסאם ופצצות מרגמה מאשר בשנה ממוצעת לפני המהלך.
מדינת ישראל עד לאמצע גוש דן נמצאת תחת איום רקטי הולך ומתעצם. הדרום כולו תחת סיוט מתמיד. אנחנו לפותים בידי חבורת טרוריסטים שבנתה מולנו מאזן אימה משתק. היישובים והשדות הפורחים של גוש קטיף הפכו למחנות ומנהרות טרור. עזה לא מסוגלת להאכיל את עצמה, ואנחנו מסכימים לשוחד קטארי חודש בחודשו.
ולמרות זאת, איש מהאחראים לא שילם כל מחיר. על הטעות האיומה, על ההונאה, הדיכוי והדה־לגיטימציה של מי שחזה והזהיר. עד היום לא הוקמה ולו ועדת חקירה אחת לבחינת הפיאסקו והסקת מסקנות. שרון, פרס, לבני, אולמרט ורמון עצמו. כל מי שנותר בחיים מעז להראות את פניו ברבים ועוד להתגאות באסון שחולל. כל זה נובע מהעובדה שמחנה התומכים של מחוללי האסון מסרב להודות בכך שתפיסת העולם הבסיסית שלו שגויה. לכן משכתבים בעבורנו את ההיסטוריה, דנים אותנו לקטסטרופות אדירות נוספות בהמשך הדרך.
2. אילו התקפות נרשמו השבוע על ההחלטה לתקן את גובה מס הרכישה ולהוריד אותו לרמה ששררה לפני מסע הגאונות של משה כחלון. ממרב מיכאלי ועד "גלובס", האשימו את שר האוצר ישראל כ"ץ בכך שכל מטרתו להעדיף את המשקיעים, רחמנא לצלן. טענו שדווקא עכשיו, בעת משבר כלכלי, הוא מעדיף לעזור לבעלי ההון במקום למסכנים ולמחוסרי הדיור. כך, לצד הבורות והדוגמטיות הפסאודו־קומוניסטית, קיבלנו שוב הצגה של חמלה מזויפת, שכרגיל מובילה לתוצאות הפוכות. האמת היא שצריך לבטל לחלוטין את מס הרכישה, מס מעוול ומטופש שפוגע קודם ברוכשים הפשוטים ולא באמת מזיז למשקיעים רציניים. כי אנשי עסקים נמנעים מלשלם מסים מיותרים, הם פשוט מעבירים את כספם למדינות אחרות, מסייעים שם להיצע הדירות ולכלכלה.
היה זה שר האוצר הקודם שאיתר וסימן את האויבים האמיתיים שלנו - המשקיעים. לצד אצבע מאשימה שנפנף כלפיהם, הציג כחלון תרופת פלא: אם רק נגרש אותם מהשוק, ייעלם יוקר המחיה ומחירי הדירות יתרסקו. כדי להוציא לפועל את משנתו הוא העלה דרמטית את מס הרכישה, עד כדי 8% ו־10% ממחיר הדירה. הוא הסביר שאם יפסיקו משקיעים להחזיק דירות בארץ, יעלה ההיצע ויירדו המחירים. ההצלחה הייתה מעל המשוער, רוב משקיעי הנדל"ן ויתרו על התענוג לשלם 10% ממחיר הקנייה לקופת המדינה. הם העבירו את כספי החסכונות שלהם לגרמניה, יוון, אנגליה, וכמובן - ארה"ב. שם הם רכשו נכסים, משלמים מסים, מעסיקים עובדים ומניעים את גלגלי הכלכלה המקומית.
כדי להבין את ההבדל, בארה"ב, למשל, אין מס רכישה. שם לא סבורים, ובצדק, שצריך להעניש אותך על כך שקנית נכס נדל"ני. אם הרווחת כראוי במכירת הדירה, יש בהחלט מקום למס שבח. אבל למה לקנוס אותך על רכישה. אגב, בארה"ב ובמדינות נוספות גם אם מכרת והרווחת, אתה יכול להשקיע את הרווח בנכס אחר, כל עוד לא תיקח אותו לכיס. כך מעודדים חיסכון, מרחיבים את היצע הדירות ומורידים את מחירי השכירות. ההיגיון הזה לא עובד אצלנו, כי בארץ הקודש מושגים כמו ממון, השקעה ובעלי נכסים מעוררים עוויתות של גועל, עוד מימי מפא"י ההיסטורית.
שר האוצר הנוכחי כנראה מבין את האיוולת, אבל החזרת מס הרכישה למדרגות הקודמות היא רק תחילת העבודה. כדי לעודד את ההשקעות בארץ צריך לבטל את המס הזה לחלוטין, לבטל אגרות והיטלים, להכחיד את הרגולציה, להקל את הליכי התכנון והרישוי. רצוי לעודד את "המשקיעים" לשים את כספם במתחמי דיור להשכרה, כמו בארה"ב. מתחמים מסודרים וראויים, שיגדילו בענק את ההיצע בשוק ויורידו מחירים. זה יקרה בגלל התחרות בשוק, לא בשל חקיקה מדכאת. ואכן, גם המשקיעים שנואי הנפש ירוויחו, תוך שהם מייצרים הרבה מקומות עבודה בפתח תקווה, ירושלים ושדרות, במקום בברלין ומיאמי.