המורשת הרוחנית העצומה שהשאיר אחריו הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ היא הוכחה ליתרון שיש להתרחקות מהממסד הרבני המאורגן, לתועלת מהתנזרות מפוליטיקה ולרווח שטמון בלא להיות מזוהה עם מפלגתיות. הרב שטיינזלץ היה סמל של טוהר וצניעות, ומעלות אלה הפכו אותו למעיין נובע ומתגבר של יצירה ופוריות רוחנית.
פטירתו של הרב בסוף השבוע האחרון נגעה ללבן של השרה מירי רגב ושל ח"כ איילת שקד. “תורתו של הרב וספריו הרבים ימשיכו להאיר לעד בשמי עמנו”, כתבה רגב. שקד מצדה, שכנראה ביקשה להפגין הזדהותה עם עמיתיה הדתיים בימינה, פרסמה גם היא הודעה שציינה את גדלותו של הנפטר. גם ציפי חוטובלי, שגרירת ישראל בלונדון הנכנסת, הפיצה תגובת צער לפטירתו.
עם זאת, הסתלקותו של הענק הרוחני לא ריגשה כנראה את חברי הכנסת של יהדות התורה, ששתקו. מה ליהודים חרדים ולמחבר הספר “הסידור והתפילה”, ספר פירושים על התפילות, או הספר “חיי עולם” על פרשת השבוע, או “פירוש המקרא”, סקירה על פרשנויות של חומשים ונביאים? ליעקב ליצמן ולמשה גפני, הרב שטיינזלץ לא היה מנוף להשגת תקציבים או מי שמבטיח את כיסאותיהם וכהונותיהם.
גם לרבנים ראשיים בערים, לראשי ישיבות ולרבני הציונות הדתית לא היה מה לומר על מותו. מה להם וליהודי גאון וצדיק שיזם מפעל מונומנטלי כמו ביאור וניקוד התלמוד הבבלי? אולי עוד נשמע מהם התבטאויות של אבל, אבל יש להם זמן, לא בוער. תמיכה בסיפוח שטחים ביהודה ושומרון, אהדה לראש ממשלה במצוקה, גינוי של קהילת הלהט”ב – אלו הנושאים הבוערים בעצמותיהם.
ביאור התלמוד, שעליו עמל הרב שטיינזלץ למעלה מ־40 שנה, הוא כאמור מפעל מונומנטלי. ניקוד מסכתות הגמרא הוא לא פחות חשוב מהביאור. האם פרסומן של כל מסכתות התלמוד הבבלי בניקוד וביאורן אכן הגדיל את חוג לומדי הגמרא? האם בגין הנגישות לתלמוד שיצר מפעלו של הרב שטיינזלץ, גם יהודים לא דתיים פתחו גמרא ושקעו בעיון בדפי התלמוד? אלה שאלות שקשה להשיב עליהן. אך מה שחשוב הוא שהיהודי הענק הזה העניק את התלמוד הבבלי לכל מי שמעוניין לגלות את התוכן הנפלא מכל בחינה שהיא, האצור בעמודי מסכתות התלמוד.
הנגישות הזאת לתלמוד לא מצאה חן בקרב המנהיגים של הציבור החרדי והחסידי בישראל שחיו ופעלו בשנות ה־60, כשהרב שטיינזלץ התחיל להוציא לאור את המסכתות הראשונות, מנוקדות ומבוארות בעברית מדוברת ומובנת לכל. מנהיג המחנה הליטאי, הרב אלעזר מנחם מן שך, שכיהן כראש ישיבת פוניבז’ ונחשב בזמנו הדובר המרכזי של הציבור החרדי־ליטאי, תקף בחריפות את הרב שטיינזלץ, פסל את ספריו וטען ש”ספריו צריכים גניזה, ואסור ללמוד ולעיין בהם או להכניסם לבית המדרש”. הרב שך אמר ש”הגמרות של שטיינזלץ אין להן דין של ספר קדוש. אם כרך של הגמרא נופל על הרצפה, אין צורך להרים ולנשק”. הרב שך היה ידוע בהשקפותיו הקיצוניות ובזמנו תקף גם את הרבי מליובאוויטש ולא אהב את הרב עובדיה יוסף.
ההתנגדות לשטיינזלץ מצד חרדים ליטאים הייתה אולי מעוגנת בעובדה שהוא לא היה מקורב לראש ישיבה ליטאית. לרב שך ולאחרים בהנהגת הציבור הליטאי גם הפריעה העובדה ששטיינזלץ נולד במשפחה חילונית וחזר בתשובה. החרדים לא אהבו את העובדה שחוזר בתשובה הוא זה שהקדיש את חייו לביאור התלמוד, ליצירת גמרא חדשה, שמיועדת גם למי שאיננו יהודי שומר מצוות. לשיעור בתלמוד בבית הכנסת השכונתי שלי הבאתי פעם גמרא של שטיינזלץ. אחדים ממשתתפי השיעור עיקמו את אפם וגערו בי. שטיינזלץ לא השיב מלחמה למתנגדיו. הוא לא התווכח עמם ולא ניסה לשכנע בחשיבות מפעלו. הוא המשיך במרץ, במסירות ובצנעה במפעלו האדיר.
במאמרי ההספד עליו הדגישו את זהותו כחסיד חב”ד. עם זאת, שטיינזלץ לא היה חב”דניק נלהב. לא שמעו ממנו סיפורים על פגישות ושיחות שהיו לו עם הרבי. הרבי מליובאוויטש, שהיה בעצמו גאון בתורה ובעל ידע נרחב, התייחס באהדה לרב שטיינזלץ, ויש להניח שעודד אותו להמשיך במפעל ביאור התלמוד. לאחר פטירתו של הרבי מליובאוויטש, היו גורמים בכירים בחצר הרבי שהעלו את הרעיון להכתיר את הרב שטיינזלץ כממלא מקומו. הוא סירב, וגם חסידי חב”ד ישישים לא אהבו את הרעיון. לעומת זאת, לא מוזכר בהספדים שהרב שטיינזלץ החזיק ישיבה במוסקבה ונהג לטוס למוסקבה ולהשמיע שיעור לתלמידי הישיבה.