בקיץ של שנת 2013, מלבד השיגעונות הבסיסיים של המדינה שאנחנו חיים בה - טיל פה, טיל שם, איזה משבר פוליטי שמרחף תמידית ואחוזי לחות גבוהים כמו בכל קיץ תל אביבי בלתי נסבל, ריחפה סכנה שהדירה שינה מעיניהם של רבים, או ליתר דיוק של רבות: יתוש הנמר האסייתי. היתוש כיכב במהדורות חדשות באותו הקיץ, שהיה עמוס במופעי פארק ואיים על שלוותם של הרוקדים על הדשא הלח. "עקיצות גדולות וכואבות", "תופעות לוואי חמורות", הודיעו בעיתון, ואחרי שנברתי קצת בארכיון גיליתי שמר יתוש אפילו הגיע לאחד השערים.
הוא גדול יחסית ליתושים אחרים ובמבט מיקרוסקופי נראה קצת כמו דבורה עם רגליים ארוכות ורעב תמידי לדם אנושי. אמא שלי, שידעה שאני נוהגת לרוץ באזור פארק הירקון בשעות הערב ולרבוץ על מדשאות בזמני החופשי, ציידה אותי לא רק בתכשירים אנטי־יתושיים אלא גם באינפורמציה שעברה אליי כמו בחמ"ל מלחמה. "תיזהרי", היא כתבה אחרי שראיינו אצל עודד בן עמי שתי נשים שנפגעו קשה מהעקיצה והתקשו להתאושש ממנה, "זה יכול להיגמר אפילו באשפוז". זה באמת מה שהיינו צריכים, יתוש מסוכן, כאילו לא חסרים לנו ג'וקים שלא מפסיקים לגדול משנה לשנה ושום ריסוס לא יכול להם.
"ריכוז גבוה של יתוש הנמר האסייתי נמצא באזור המערבי של הפארק", נכתב בהודעת פוש מצמיתה שנשלחה אליי מאחד מאתרי החדשות, ואני החלטתי ללא שמץ של היסוס לבטל את פיקניק יום ההולדת, לתלות שלטים בבניין שקוראים לא להשאיר ריכוזי מים בחושך, ולבלוע כמויות בלתי נתפסות של B12, שאמור להפריש חומר בגוף שדוחה עקיצות יתושים. וכמובן, עם בוא הערב סגרתי את כל החלונות עד יעבור זעם.
היינו תמימים בשנת 2013. עוד לא חווינו את המלחמה הגדולה שהרסה לנו את הקיץ, חשבנו שמובן מאליו שיש אופרה בפארק בחינם, לונדון באוגוסט וחלומות וקאנס ישראליים. יתוש הנמר האסייתי היה קוץ מעצבן בחיים פריבילגיים שקטים יחסית, שלא ידענו שנתגעגע אליהם כל כך. אחרי תרדמת חורף, בקיץ של 2014 האסייתי חזר, ובגדול. רק שאז לאף אחד לא היה אכפת. מבצע צוק איתן גם ככה השאיר הרבה אנשים בבית. יתוש הנמר האסייתי, שהצליח להחריב כל חלקה טובה בפארק, אפילו הזמין למסיבה את אחיו זבוב החול, שאחראי לשושנת יריחו, המחלה בעלת השם הכי רומנטי ותנ"כי, שנדמה כאילו יצא משיר השירים. הזבוב תקף בחודשים הבאים מושבים באזור הדרום, והשאיר צלקות על רגליהם של תושבים אומללים שבסך הכל רצו לשתות קפה במרפסת.
לפני כמה ימים יצאתי משיעור שהעברתי בסמינר הקיבוצים מתגרדת כולי מעקיצות יתושים. הקמפוס יחסית ריק בתקופה הזו של השנה ובתקופה זו של הקורונה, ובשעות הערב אפשר למצוא שם בעיקר צרצרים וחתולים מרוחים על ספסלים, כמו בקטלוג בגדי הים של "בלייזר". יש שם גם כמה סטודנטים למשחק שעדיין לא התייאשו מהמקצוע הנכחד שלהם והחליטו להתמיד בחזרות להצגות הגמר, כי גם אם התיאטרון יהיה סגור לנצח, החיים הם הצגה אחת גדולה, וכדי לשרוד בהם כדאי לדעת לשחק.
מתברר שיתושים במדשאות הקמפוס הם לא משהו נדיר. באותו ערב חזיתי ב"נסיך" בתחפושת ללא חלק עליון, שיצא מחדר החזרות לעשן על הדשא כשאחד מחבריו צעק לו "קח אלתוש, הם יאכלו אותך חי". זו הייתה הזדמנות נדירה - כמה ימים לפני ט"ו באב - להכניס קצת רומנטיקה לחיי, אז ביקשתי ממנו התזה קטנה מהספריי, והתעלמתי מהעובדה שהוא צעיר ממני ב־20 שנה. "כן, הנמר האסייתי מסתובב פה", אמר הנסיך כשהתלוננתי על מצב היתושים ליד הפקולטה. "זה הנמר?", נפלטה מפי צעקה פוסט־טראומטית, ובכך הרגע הרומנטי הקצר שלנו הסתיים, כי מיד רצתי והסתגרתי בחלל סגור. למחרת כבר לבשתי מכנסיים ארוכים בחום של 40 מעלות והקפדתי לא לשוטט יותר מדי זמן על הדשא.
אני לא יודעת אם הנמר האסייתי עבר מוטציה אחרי כמה שנות חיים במזרח התיכון, ולא בטוחה שהוא פחות מסוכן מיתושים אחרים. ועל אף אי־הנעימות שהייתה כרוכה בחמישה ימים מציקים במיוחד של גירודים, שרדתי את זה. זו הייתה נחמה קטנה תחת רוחו המרחפת של הסגר שמאיים לרדת עלינו בסוף אוגוסט, בעיצומו של הגל השני בואכה שלישי של הקורונה - שעזרה לי להבין שאולי מתרגלים בסוף לכל, גם אם זה נראה בלתי אפשרי בהתחלה.
אני באמת לא יודעת מה עובר על בעלי החיים ושלל היצורים באזור מזרח אסיה שמחליטים לקרוא תיגר על העולם מדי כמה שנים ולהתיישב לנו בכלי הדם ובמערכות הנשימה, אבל אין ספק שהם צריכים פסיכולוג דחוף.