ברשימת הפריטים הפופולריים ביותר אצלי בוואטסאפ אפשר למצוא בסדר יורד תמונות, סרטונים ומניפסטים שעברו כבר כמה גלגולים עד ששמו של הכותב המקורי כבר הספיק להישכח. ויש דבר נוסף: עצומות. מספר עצום של עצומות שרק מחכות לחתימות: קריאה למגישי החדשות “לדבר עברית ברורה”, דרישה להעברת התוכנית “הישרדות” לכאן 11, לצד דרישה כואבת להזרמת תקציבים לשירותי רווחה לבעלי צרכים מיוחדים, הגבלת מספר הקדנציות לח”כים ולראשי ממשלות, ועוד אחת שאני לא יכולה להתעלם ממנה: עצומה שניסח לפני שנה בן 15 אהוב עליי במיוחד עם בקשה קורעת לב: “שחררו אותי לחיים הטובים”. זו התגלגלה והתגלגלה עד שנחתה אצלי שוב. חוק שימור העצומות – אצלי בלייב.
מקור הפופולריות של העצומות שקוף ונהיר. מדובר בכלי זול וקל לשיווק רעיונות, המתבסס על הכלל הבסיסי ביותר: “מצא את הקהל במקום שבו הוא נמצא”. והקהל נמצא ברשת. הוא חי שם ופועל שם, כך שפעולה שדרשה עד לפני שנים ספורות בית דפוס, שליחים וריצות, יכולה להתבצע היום בקלות ולהגיע להמונים בזמן קצר.
“את לא מבינה דבר בסיסי. זה אקטיביזם במדיה חברתית!”, אמר לי בן ה־15 שניסח עצומה משל עצמו. פה אולי זועק הפער הגדול ביותר בינינו. “זה לא אקטיביזם”, אני אומרת לו. “זו הבעת דעה של מפונקים שרוצים להראות שהם לוקחים חלק בפעילות חשובה. זה נראה לי עוד פחות משמעותי מגרפיטי”. “סלחי לי”, מסביר לי בחשיבות בן ה־15 החכם, “נניח שיש עצומה שחתמו עליה מיליון איש. הרי אי אפשר להמשיך להתעלם מהם”.
האומנם? בדיוק כמו שאני לא באמת יודעת לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא, כך בדיוק אני תוהה, לאן מגיעות אלפי ואולי עשרות אלפי העצומות האלה? האם יש להן מדינה משל עצמן? עצומות מספקות את האשליה שכל חתימה בכל עצומה שווה בערכה לחתימות אחרות, אבל המציאות מורה אחרת: עצומה שתכלול רשימת אח”מים, קציני צבא או אנשי אקדמיה תקבל כנראה התייחסות וחשיפה רחבה יותר מאשר עצומה שכוללת אוסף של אזרחי מדינה. חוץ מזה, חשיפה לחוד והשפעה לחוד: גופים רשמיים מתייחסים לעצומות ברוב המקרים בביטול.
***
עצומות ומידת האפקטיביות שלהן אינן עסק חדש ובטח לא מקומי. התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, המגן על הזכות להגיש עצומה לממשל כחלק מחופש הביטוי, התקבל בשנת 1791 על ידי הקונגרס.
בשנים 1836־1840 אספו מתנגדי העבדות בארצות הברית למעלה משני מיליון חתימות על עצומה שהוגשה לממשלת ארצות הברית. על השאלה עד כמה זה היה אפקטיבי תעיד העובדה המצערת שהעבדות, כידוע, בוטלה רק בסוף מלחמת האזרחים בארצות הברית, בשנת 1865.
גם אצלנו יש דוגמה נהדרת שסיפק לי ההיסטוריון החביב עליי, פרופ’ מיכאל בר־זוהר, ובשבילה ארחיק לפגישה החשאית שערכו דוד בן גוריון וזאב ז’בוטינסקי ב־1934 בלונדון. צמד הענקים חשב כיצד להגיע באיזושהי צורה לשלום ביניהם. ז’בוטינסקי אמר: “נעשה משהו ספקטקולרי וגרנדיוזי”, ובן גוריון העלה את הצעתו הגרנדיוזית, להקים שורת יישובים בנגב. ז’בוטינסקי הציע משהו אחר. הוא אמר לו: “ניזום פטיציה בתביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לשם קליטת המוני היהודים הנרדפים בגולה”.
בן גוריון שאל בתגובה: “מה נעשה עם זה?”, וז’בוטינסקי השיב: “אינך מבין את כוח המילה”. לסיכום בן גוריון כתב ביומנו: “הגענו פה להבדל היסודי בינינו”.
לפני כ־25 שנה העלה הפוליטיקאי הקנדי סטוקוול דיי הצעה: כל עצומה שיחתמו עליה יותר משלושה אחוזים מאזרחי קנדה, תעלה למשאל עם. הקומיקאי הקנדי ריק מרסר שמע על ההצעה והודיע בתוכנית הטלוויזיה שלו שהוא מעלה עצומה עם הצעה לשנות את שמו הפרטי של סטוקוול דיי לדוריס. מיליון קנדים חתמו. מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? בעצם שום דבר. קצת כמו העצומות.
“באמת? באמת שום דבר?”, שואל אותי בן ה־15. “שימי לב לעצומה שלי: היא שורדת יפה ומתגלגלת ממקום למקום כבר שנתיים”. “נכון”, אני אומרת לו, “אבל היא צברה חתימה אחת עד עכשיו. את שלך”. “ואת קראת אותה והבנת שלא טוב לי והתייחסת אליה. את מבינה, אמא, זה לא כמה קוראים את העצומה, זה מי קוראים אותה. חוץ מזה, תסתכלי על העצומות כמו על גרפיטי שלא משחית את המרחב הציבורי. כל אחד יכול להביע את דעתו”.
קריאה ראשונה
אני לא משוכנעת שספר כמו ”מה זה טוב? ומה זה רע?“ היה עובר לקטורה בקלות היום, כשהערך המוחלט עובר תהליך התרככות, אבל עיקר חשיבותו הוא דווקא במפגש עם הגדרת הטוב והרע כישויות חד־ממדיות. בלי טשטוש ניו־אייג‘י, בלי דיבורים כמו ”בכל רע יש טוב“ וההפך. חד וחלק, כמצופה מאמן סובייטי בשנות ה־20 של המאה הקודמת. כך זה מתחיל: ”בא הילד בדהרה ושאל את אבא: מה זה טוב? ומה זה רע? שאדע להבא“. והנה, האב מתחיל להסביר ולהדגים. יום סערה הוא רע לטיולים, ילדון חצוף עם פרצוף מלוכלך זה גרוע, בריון שמכה חלשים ממנו זה רע, אבל ילד שסולד מרשע זה טוב, וכך הלאה. התרגום ואחרית הדבר הנפלאים של ד“ר רונן סוניס, פתח הדבר המרתק של המו“לית ד“ר איסנה גולדין, האיורים המרהיבים של סרגיי גברילוב והתגובות הנרגשות של מי שגדלו על היצירה הזאת ומקבלים אותה עכשיו לידיהם בעברית - הופכים את הספר הזה למתנה ראויה. ויש סיבה נוספת: ההצצה לתרבות אחרת, שונה בתכלית ממה שהורגלנו, יכולה לשמש יופי של בסיס לדיון עם הילדים באשר לתפיסת הטוב והרע.
"מה זה טוב? ומה זה רע?" מאת וְלָדִימִיר מָאיָאקוֹבְסְקִי. איורים: סרגיי גברילוב. לבני 4־8. הוצאת “קדימה (שמש) – קלאסיקה לילדים". מחיר: 97 שקלים.
בדק בית
איפה, איפה הם הימים שהייתי הולכת עם הילדים לקנות נעליים עם אורות מהבהבים? אז נכון, הם כבר גדולים מדי בשביל זה, אבל הצהלות של קטנטנים לנוכח אורות – ולא משנה איפה - הן על־זמניות. הכוס החדשה מבית מותג מוצרי התינוקות האמריקאי מציעה, פרט לאורות מהבהבים, גם דופן מבודדת כפולה ששומרת על המשקה קר. הכוס הזו נטולת שסתום ומתוכננת באופן שמווסת את צריכת הנוזל עם פעולת היניקה של הילד. במילים אחרות: בלי טפטופים. אפשר לבחור בצבעי כחול, אפור או ורוד, בנפח של 300 מ”ל.
כוס מהבהבת של Nuby מגיל שנה ומעלה. מחיר: 60 שקלים. להשיג ברשת שילב.
