ב־26 באפריל 1984 נחשפו ונעצרו חברי המחתרת היהודית. בארבע שנות פעילותה הוכיחה המחתרת את הפוטנציאל הקטלני שלה בסדרת התקפות על פלסטינים. פעיליה נעצרו לפני הוצאה לפועל של פיגוע ביעד הבא שלהם: אוטובוסים פלסטיניים במזרח ירושלים, שפיצוצם היה גורם לנפגעים רבים. מטרה נוספת, הר הבית, המתינה לשעת כושר. על פי כל התרחישים, פיגוע בהר הבית, קודש הקודשים של האסלאם, נחשב לאירוע אפוקליפטי. קשה היה לשער את היקף תהודתו בעולם הערבי ואת התגובה שיגרור.
תחילת פעילות המחתרת בתגובה להתקפה על מתפללים יהודים בחברון ב־2 במאי 1980. בעת שיצאו המתפללים מ"בית הדסה", הם הותקפו ברימוני יד. באירוע היו שישה הרוגים ו־16 פצועים. הפיגוע היה העילה להתארגנות מבצעית של חבורה גדולה של מתנחלים באזור קריית ארבע וחברון שכבר קודם לכן החלו מחפשים היבט מעשי לאידיאולוגיה שלהם בהשראת רבנים בעלי דעות לאומניות קיצוניות.
חודש בדיוק אחרי הפיגוע בחברון ביצעה המחתרת היהודית פיגוע נקמה. מטען חבלה אחד התפוצץ במכוניתו של בסאם א־שכעה, ראש עיריית שכם, וקטע את שתי רגליו; מטען שני התפוצץ במכוניתו של כרים חאלף, ראש עיריית רמאללה, שאיבד רגל אחת; מטען שלישי, שהיה צריך להיות מופעל במוסך של איברהים טאוויל, ראש עיריית אל־בירה, התפוצץ בפניו של סולימאן חירבאווי, חבלן דרוזי ישראלי, שעה שניסה לפרק אותו. חייו ניצלו אך חירבאווי התעוור.
מכיוון שראש השב"כ אברום שלום היה רוב הזמן בלבנון, ניתנו סמכויות חקירת המחתרת היהודית לראובן חזק, שהקים צוות חקירה מיוחד שנקרא "אור ירוק". החברים בו היו חזק עצמו; יעקב פרי, ראש מרחב ירושלים; פלג רדי, ראש האגף לעניינים לא ערביים; אהוד יתום, ראש אגף מבצעים; וכרמי גילון, ראש המחלקה לימין ושמאל קיצוניים במרחב ירושלים.
בתום ארבע שנים ארוכות ומתישות, מחשיפת קשרים מקריים ועד התחקות בזמן אמת אחרי חברי המחתרת בדרכם להניח מטעני חבלה באוטובוסים ערביים במזרח ירושלים, הגיע יום החשיפה והמעצר. שבועיים בלבד אחרי אירוע קו 300.
מאז מעצר חברי המחתרת חתרו חלקים משמעותיים בחברה הישראלית להמתיק את עונשם ולשחרר אותם. עבור ציבור גדול היו מעשי המחתרת לגיטימיים וייצגו את מאוויי חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית. נערכה החתמה המונית על עצומה לשחרור האסירים, והוגשה הצעה לחוק חנינה לאסירים שעליה חתמו 41 ח"כים. שחרור המחבלים ההמוני בעסקת ג'יבריל ב־2 במאי 1985 פרץ את הסכרים ושחרר את הבלמים של שכל ישר וממשל תקין והוביל ללחצים אדירים בעד מתן חנינה לחברי המחתרת בטרם הסתיים משפטם.
ההיגיון המעוות היה ברור: אם מחבלים שפגעו ביהודים משוחררים בהמוניהם כדי להחליפם בכמה חיילים שבויים, לא יעלה על הדעת שלוחמים יהודים גאים יינמקו בכלא.
את הטיעונים לקולת העונש של אסירי המחתרת טען עו"ד יעקב וינרוט ז"ל. לכאורה נאום שגרתי שבו עובד הסנגור עם החומרים שבידו לטובת הנאשמים כשהוא משמיץ את כל השאר. הרהיטות האינטליגנטית שבה הגן וינרוט על המחתרת לא הפתיעה, כמו גם ההתעלמות שלו ממעשי הרצח והאלימות שביצעו שולחיו והתכנון העתידי שלהם שלא יצא אל הפועל. מה שהפתיע, והוא העיקר המתפרסם כאן, היה האמירה האישית, הפסיכולוגית וההיסטורית שבה הציג וינרוט את החוויה מעברו הדתי של המתרס, את דור הבנים שנדרס לדבריו על ידי הציבור החילוני והוא שהדיח אותם בדרך מעוותת לריאקציה של משיחיות רצחנית.
השימוש שעשה וינרוט ברגשי הנחיתות של ה"דוסים" הצעירים, הוא שהפך את נאומו למסמך פסיכולוגי־היסטורי הראוי לאזכור בעת הזאת. לא משום שהוא צודק אבסולוטית, אלא משום שהוא מעניק הצצה (בשירות טיעונים לקולת העונש) לנפשו של ציבור שעמדתו מגיעה לרוב דמגוגית, קולנית ומרוסקת. אל חלקו המרתק של נאומו הגיע ד"ר וינרוט מבלי שוויתר על הצורך לאזן את מעשיה האלימים של המחתרת עם האלימות הפלסטינית.
"מי שמסוגל להביט בעיניו של ילד המוחזק אצלו כבן ערובה ולכוון את כלי הנשק אינו אלא מפלצת, וכאלה היו ראשי הערים... ורוצה אני לומר לכבודכם את האמת הגלויה המוסתרת באופן מלאכותי בלבד, כי לא כגיבורים באו האנשים באותו לילה, אלא כאנשים מבוהלים מאוד ומפוחדים מאוד שלהגן על ביתם מאימתו של הזד ומאיומו של המציק באו... אני זוכר שבאחד הביקורים שלי בכלא תל מונד התבטאתי בצורה לא יפה על הווייתה של מדינת ישראל היום. ואז אמר לי שאול ניר: 'וינרוט, תפסיק לקטרג. מדינת ישראל היא עדיין כס האלוקים בעולם הזה'. ואני עמדתי נכחו משתאה מאוד, כי אין לי מאגר ביטויים כזה".
"ואנא קבלו זאת כקינה ובווידוי. כי את חטאי אני מזכיר, יושב הייתי מחוץ לכל המחנות וכלשונו של עמוס עוז, יושב על הגבעה ומשקיף על העיר. ואין לי דוגמה, ואין לי שייכות מוחלטת, ולמדתי לחיות עם הספקות והתהיות והחששות, למידה מתוך ייאוש קר, ומקנא אני בכל אלה שהוודאי נר לרגלם ומורה דרך לנתיבותם.
"השאלה הראשונה שעל כל בר־דעת לשאול את עצמו היא הכיצד הגיע הנוער הדתי לאן שהגיע, כיצד קרה שבמקום להיות ליד חלכאיה, נדכאיה ואומלליה של החברה בישראל, ירוץ הנוער הדתי ההולך לאורכה ולרוחבה של בית חיינו, יקים מזבחות ויעמיד בראש ערכיו את ארץ ישראל שמעבר לקו הירוק. כיצד קרה שמכל התרי"ג משתמרת בעוז ותעצומות, מצווה אחת דווקא. והלא בבית המדרש שלנו צמח השמאל ועל האובניים של דפי הש"ס נולדו מנהיגיו ואנו תמיד לתקן את העולם רצינו, ולא לתקן מלכות בעולם רצינו.
"הלא אנחנו נתנו לעולם לא רק מונותיאיזם, אלא גם את ההגבלות על ההון בצורת איסור הריבית, והצדק הסוציאלי שבנפשנו הוא טבוע. ואף על פי כן אין אנו מצויים במוסררה ובקטמונים ובשבזי וכיוצ"ב מקומות.
"והרי לכל הדעות יישוב ארץ ישראל אינו מבטל מצוות עשייה אחרות, אבל לא להתווכח ויכוח הלכתי באתי, נכון אני לכך בכל עת, אלא שלא זה המקום, כי אם לשאול את הדברים מנקודת מבט פסיכו־היסטורית באתי. וכמו לכל תהליך פסיכולוגי, אין תשובה אחת, אלא תיאור של דינמיקה מתמשכת היא התשובה לשואלים. החלק הראשון בדינמיקה הזו הוא זיכרון ההשפלה.
"אחד הזיכרונות הראשונים של ילדותנו הוא הזיכרון של תלישת הכיפה. הדקה הזו כנראה חרטה משהו עמוק מאוד בנפשו של ילד קטן, ואין איש בחדר הזה שאין לו זיכרון כואב כזה.
"לאחר מכן באה ההשפלה הגדולה. ונוצרו ה'אנחנו' וה'הם'. קחו למשל סופרים בני דורנו כמו אדם ברוך ואמנון דנקנר. שניהם שכחו כבר מן הסתם מתי הניחו תפילין בפעם האחרונה בחייהם, אבל הם נושאים עמם את הזיכרון של גיל ההתבגרות כזיכרון של גוף מושפל, כי כזאת הייתה היהדות הדתית עם קום המדינה.
"ולא הייתה אז הבחנה בין כיפות סרוגות לכיפות שחורות. דור ההורים שלנו לא העז לחבוש כיפה במקום עבודתו. וד"ר א. ברט, מי שהיה נגיד בנק ישראל, חבש פעם אחת ויחידה בימי חייו כיפה במקום עבודתו, כאשר חתם על הלירה הראשונה. וכך הוא אמר: 'יודעים אתם על שום מה חובש אני את הכיפה. על שום שזה הכיסוי היחיד ללירה הישראלית'.
"כל מה שהיה דתי, היה קלריקלי ופרימיטיבי וארכאי, ואנחנו 'הדוסים הקטנים' קלטנו את המסר וכל אחד נשבע בלבו שבועה כלשהי, אלא ששבועה זו לא אגלה בשל אותה חובת שתיקה בה פתחתי.
"ההבחנה בין חרדים ו/או אדוקים לבין הכיפות הסרוגות היא מאוחרת יותר, והיא מבטאת 'אנטישמיות' מסוג חדש, אז כולנו בני פרימיטיביים היינו. הציונות של השמאל לעגה לנו על אף שהשתמשה בנו ליתן צביון יהודי למדינה כלפי חוץ, ואולי גם כדי לשכך את רגשי האשם אשר כדברי דרייקורס 'אינם אלא נקיפות מצפון שאין לנו'.
"מתוך מאה קורטוב של צביעות נטל השמאל הציוני תשעים ותשעה. הוא הותיר לדתיים מרחב מחיה קטן - דואר, פנים, דתות, כמו שמורות טבע של האינדיאנים, רק בהשפלה יתרה. "והיה איש אחד בשמאל שקלט את הכיוון ההיסטורי, ומן הנפילים אשר בארץ היה, ושמו ד"ר משה סנה ז"ל. וכאשר התריעו בפניו על השנאה ומתחו בפניו קו משווה בין האנטישמיות לסוגיה לשנאת הדת והשפלתה, והוצגו בפניו קריקטורות ומאמרים שהיו יכולים לעטר עיתונות וספרות מסוג אחר, ואת הבורות המוחלטת העומדת מאחוריהם, הוא נחרד מאוד והתבטא כי אלוקי ההיסטוריה יעניש על כך את השמאל.
"באותו מקום אצל ד"ר סנה יסתובב עלם חמודות, שמשנתו סדורה, ושמו בישראל יאיר צבן, ולימים יהיה זה יאיר צבן אשר יבוא יחד עם קצין החינוך לשעבר מורל'ה בראון לראות אולי, שמא, פן, יש תנאים משופרים לטרוריסטים בתל מונד.
"לאט־לאט שחק השמאל את כל נימי הלבבות והרחיק את הנוער הדתי. או אז נזרעו כבר הנבטים שיקימו את אלון מורה ואת עפרה ואת בית־אל. ולא במקרה היה הדבר הזה, פרופ' אמנון רובינשטיין, שבוודאי אינו חשוד בעיניכם בניתוח מגמתי של ההיסטוריה הציונית, מביא בספרו 'מהרצל עד גוש אמונים ובחזרה' ציטוטים מתוך הספרות הציונית המורדת בהווי היהודי לא פחות מאשר בגלות בין העמים.
"והוא, פרופ' רובינשטיין, לאחר מבחר מזעזע של ציטטות מתוך לילינבלום, ז'בוטינסקי וארנפרייז, אינו יכול שלא לומר: 'הקורא דברים אלו ודומיהם כיום נדהם לא מעט מתיאורים אלו ומעוצמת השנאה להווי היהודי בגולה'.
"והציבור הדתי־ציוני בא ארצה והעביר לנו מסר מבולבל מאוד, ואת חוסר האונים שלו ואת שאר לבטיו עליהם אעמוד עוד בהמשך הדברים, וממילא לא היה מי שיאזן את ההשפלה הגדולה. "ואני רוצה לומר לכבודכם כי נכון שהיום יש במידה מסוימת אמת בדבריה של חברתי הגב' ביניש, בדבר ניכור נורמטיבי. אבל למה? וזאת עליכם לדעת, שכאשר קצב הקוצב עשר שנים על גלעד פלאי, חזרו הימים ההם, וחלק מן הקריקטורות ומן המקאמות שבעיתונות החזיר אותנו זמן רב אחורנית, והבנו ששום דבר לא יעזור ולא ישנה.
"וחזרנו וראינו את הכתובת שהתנוססה שנים על בית ידלין ליד אוניברסיטת תל אביב 'דרוס כל דוס', ולא היה נודד כנף פוצה פה ומצפצף, ושוב הבחנו בשנאה ובהשפלה לסוגיה, זו המעודנת והמצועצעת כמו האנטישמיות האוקספורדית, וזו הגרסה הדורסת.
"...הם חשבו ששונאים רק את האדוקים, השחורים, והנה הם הופתעו לראות את זִרמת הארס מופנית גם כלפיהם. ההסבר האמיתי שלי לשנאה האמיתית הזאת לא ניתן להיאמר בשער בת רבים, ולכן אשתמש בהסבר חלקי, שהאנשים הללו מעוררים בנו רגשי אשם וזה לא נוח, ומכאן השנאה, ומכאן הביטויים, שבכלל קנו שביתה יתרה בשפתנו המשפטית כמו 'לעקור מן השורש', 'לדכא באגרוף ברזל' וכיוצ"ב.
"...הציבור החילוני בחלקו הגדול הגביר את התקפותיו על הנוער הדתי, שפתע פתאום הגביה ראש אך הפעם לא זו בלבד שהנוער הדתי לא התקפל, אלא שהוא השיב מלחמה שערה. "...בבת אחת נפתר הכל, ההשפלה פוצתה פיצוי נפשי, פתאום נוצרה חזית אחת של הנוער הדתי עם טבנקין ואלתרמן ושמיר, והוא היה התגשמות חלומם של ההורים מוכי השיסיון, כאילו לא אנו גאלנו את הכותל אלא נגאלנו על ידו. הציווי הגדול היה לא להחמיץ שוב את ההזדמנות האינסופית מבחינת גדולתה. היה זה כאילו חמל הבורא על ברואיו השבורים והתוהים, והראה להם גילוי שכינה, יחד עם תוכן והארה חדשים.
"...ויחד עם השירה באו ההזדמנויות. חבלי ארץ חדשים קראו להתיישבות, הציונות החילונית שרויה הייתה במשבר וסוף־סוף ניתנה הזדמנות לנוער הדתי הלאומי לרוץ קדימה לפני המחנה. הוא רץ קודם וחשב אחר כך, מפחד שיאחר את דפיקת הדוד. הוא הקדים את הנעשה לנשמע, כי לא הייתה ברירה אחרת. וכך קמו הרצים אל הקרוונים, אל ההיאחזויות, אל שטחי אדמה ששום דבר לא היה בינם לבין עם הנכנס תחת הכותרת 'נורמלי'. פתאום נעשתה קפיצת דרך היסטורית ומטען אדיר של אנרגיה השתחרר כמו קפיץ אדיר.
"הייתה זו תופעה פיזית ונפשית של התאחדות אנשים עם מקום תוך כדי קפיצה על אלפי שנים, הייתה זו מטמורפוזה שרק דורות יבואו יקלטו אותה. הנוער הדתי פיצה את עצמו ויחד איתו רצו האנשים האלה".