ב־23 ביוני 1992 הייתי על סיפונה של מעבורת שחצתה את אגם טנגנייקה הענקי בלב אפריקה. המעבורת שטה תחת דגל טנזניה - באותו זמן מדינה עוינת לישראל, שנהגה לארח מחנות אימון של מגוון ארגוני טרור מפחידים. ולכן, עצם השהייה שלי ושל חברתי על כלי השיט הייתה אסורה ובדיעבד גם מטופשת במיוחד. מהרגע שעלינו עשינו הכל כדי לטשטש את זהותנו, כולל מעבר לדיבור באנגלית בינינו. תפסנו מקום צדדי בשיפולי הסיפון וחיכינו שיעבור הלילה ונגיע לחוף המבטחים של זמביה הידידותית. אלא מה? רצה הגורל ובאותו לילה ממש התקיימה בישראל מערכת בחירות דרמטית.
בהיותי מצויד ברדיו גלים קצרים ובמתח גדול מהמתרחש במולדת לא הצלחתי להתאפק והדלקתי את המכשיר בשעת פרסום מדגמי הבחירות. כשאלה הכריזו על ניצחונו הסוחף של יצחק רבין, שנינו איבדנו בבת אחת את האיפוק המחויב, התחבקנו ופרצנו בקריאות שמחה. אני ממש זוכר את המחשבה שעלתה לי בראש - אחרי שרבין יביא שלום, כבר לא נצטרך יותר להתחבא במעבורת ולהסתיר את זהותנו. הדרכון הישראלי יפסיק להיות מצורע.
כי זה מה שאנחנו - מצורעים מלידה. נידונים להתהלך בעולם כל חיינו עם כוכבית. להיות מנועים מלהיכנס למדינות רבות, נדרשים להידחק לתורים ארוכים בפאתי שדה התעופה, לא רצויים באופן כרוני. ולמה בעצם? בגלל הסכסוך הישראלי־פלסטיני. סכסוך שגם אם אתה תומך בצד הפלסטיני שלו, אינו חמור מוסרית מאין ספור סכסוכים אחרים בעולם, שלא הפכו את אזרחי המדינה המעורבת בהם למוקצים. ואנחנו התרגלנו לקבל את המצב האבסורדי הזה כגזירת גורל.
באותו טיול ארוך אחרי צבא באפריקה, שבו נקלעתי למעבורת, הגזירה הזו כל כך הרגיזה אותי, עד שגרמה לי לעשות שטויות של ממש. כשביקשנו לטוס מניירובי, קניה, לרואנדה, שמענו שרואנדה הפסיקה להנפיק ויזות כניסה לישראלים. נו, אז מה, לא נראה את הגורילות? וכך, בעצת ישראלים אחרים, הגענו לאיזו חמארה בפאתי ניירובי ובעבור חופן דולרים החתימו לנו ויזת כניסה מזויפת לרואנדה בדרכון. הקנייתי המיומן אמר לנו בחיוך חסר שיניים שכל הקליינטים שלו הם ישראלים. וזה עבד. עברנו בקלות בשדה התעופה של קיגאלי, בירת רואנדה, בדרכנו לחודשיים של שהייה לא חוקית. אבל אם היינו נתפסים...
שנים ספורות אחר כך, בעוד טיול ארוך - הפעם בדרום אמריקה - פגשתי באיזה בית הארחה קולומביאני חבורה של טיילים מקצועיים מגרמניה ומאנגליה. כאלה שבאמת היו בכל העולם. לאורך ערבי השתייה הארוכים, כל אחד הפליג בחוויותיו ממקומות שאני, כישראלי, יכולתי רק לחלום על כניסה אליהם. כשביטאתי את תסכולי מכך, הם נאנחו, פרשו ידיהם בתנוחה של “מה כבר אפשר לעשות" ואיחלו לי שהמדינה שלי תגיע בהקדם לשלום עם הפלסטינים.
שוב, כאילו שמדובר בעונש הגיוני על העוולות שאנו מבצעים בשטחים. וזה עוד מגיע מצד גרמנים - אין צורך להסביר, ואנגלים - נציגי האימפריה הקולוניאליסטית ששעבדה חלק ניכר מהמדינות שאנו מנועים מלהיכנס אליהן. כעסתי מאוד על האטימות שלהם. ועוד יותר - קינאתי בהם. בייחוד בסיפורים על ביקורים במדינות ערב, ובאתרים אקזוטיים כמו דובאי ואבו דאבי. מקומות שלא האמנתי שאוכל לבקר בהם בימי חיי.
והנה, החל מהשבוע החלום המופרך הזה נהיה מציאותי. ומכאן החשיבות הגדולה של הסכם השלום עם איחוד האמירויות. לא רק באספקט התיירותי הצר, של היכולת לנסוע לשם, אלא בתחושה הכללית של קבלת לגיטימציה. של ההבנה שהסכסוך המתמשך שלנו עם הפלסטינים לא צריך להפוך אותנו ללאום סוג ב' ברחבי העולם. גם אם ההתנהלות שלנו ביהודה ושומרון ראויה לביקורת, היא לא מצדיקה את ההדרה הזו, שהתרגלנו לקבלה כעובדה.
האם אתם זוכרים למשל שעד שנות ה־90 חברות ענק מערביות נמנעו מלהיכנס לישראל בגלל החרם הערבי? לא היה פה שום שיקול מוסרי, רק פחד כלכלי מעוצמתן של מדינות ערב. אז הנה, הגלגל התהפך. ועכשיו, כשהערבים עצמם לא מתביישים להוציא את היחסים שלהם איתנו מהארון, אולי גם שאר העולם יפסיק להתייחס אלינו כאל מצורעים.
על הסכין
1. לעניין ניר דוד. רצועת נחל טבעי בת קילומטר העוברת בתוך יישוב צריכה להיות פתוחה לכל אדם בישראל. נקודה, סוף. העובדה שאבות הקיבוץ ייבשו ביצה וטיפחו את המקום לא יכולה להצדיק את המידור שלו מהציבור הרחב. ועצם ההתנגדות של הקיבוצניקים, תנועה שהוקמה על ערכי שוויון וצדק חברתי, היא בושה לרעיון הקיבוצי.
2. ובאותה נשימה, גילויי השטנה כלפי הקיבוצניקים מצד הפעילים לפתיחת הנחל מפחידים ממש. אי אפשר לקחת ממייסדי המקום את זכויותיהם הרבות. וגם אי אפשר להתעלם מהעיתוי של המאבק הנוכחי, ומהרוח הגבית שהוא מקבל מאנשים כמו יאיר נתניהו. וזה נכון, באותה מידה בדיוק, לגילויי הגזענות הדוחים של חלק מהקיבוצניקים.
3. אם רוצים להקנות למאבק הזה חשיבות אמיתית ורחבה, הגיע הזמן לפתוח אותו לכל סוגי ההשתלטות על קרקע ציבורית בידי יישובים וגורמים פרטיים. החל מחוף פלמחים ועד לחופי הכנרת שנכבשו לאורך השנים בידי שלל בעלי עניין. קיבוצניקים נגד בית שאנים זה סקסי, אבל הקלאש האמיתי פה הוא בין בעלי ההון והכוח ובין האזרח הפשוט.