"הנה שביל החלב", נשמעה צעקה מפיה של נערה בת 14 חובבת אסטרונומיה, שכל מה שהיא רוצה בחייה זה לצפות מדי ערב בשמיים, ללמוד על קסיופאה ולזהות את כל הכוכבים בשמם. "אלה רק עננים", נענתה הילדה המאוכזבת, ששכבה על האדמה בחוות הבודדים בצפון הנגב, בציפייה למטר המטאורים.
הילדה בת ה־14 היא בעצם אישה בת 43, תל אביבית, בעלת טור בעיתון, שמפחדת בימים כתיקונם מג'וקים גם אם הם עפים מעבר לחלון זכוכית אטום, אך מתחברת לטבע בצורה בלתי מוסברת כמו היידי ומוגלי יחדיו כשהיא מגיעה לחווה כלשהי. או אז היא נשכבת על עפר, לא אוספת את השיער ומאמינה שחרקים הם חלק מהבריאה.
חוות בודדים באזור צפון הנגב הייתה מקום המפלט שלנו בליל מטר המטאורים הגדול בישראל. אנחנו בדרך כלל יורדים למדבר בתקופה הזו של השנה ונזרקים באמצע שום מקום, כשהילדה שמפחדת מג'וקים עד כדי עילפון מגלה חסינות רבה בכל הנוגע לעקרבים, נחשים ודממה מדברית עוצרת נשימה.
עומס המטיילים שנצפה בכביש 6 לכיוון שדה בוקר ומצפה רמון הוכיח לנו שכל עם ישראל ואשתו - שלא נוסע לחו"ל ומחפש אטרקציות מתחת לאף - יגיע למקום. לכן החלטנו לשנות הפעם מסלול ולצפות בכוכבים באזור העוטף. בשקט, עם מעט אנשים מסביב, בחווה של צביקה, שהחליט שתמורת סכום סמלי הוא נותן כוס קפה ופיסת שמיים מסודרת כדי לצפות במטאורים.
בבוקר עוד היו בלוני נפץ בעוטף עזה. חמאס המשיך לאיים שיסלים את המצב, ואנחנו תהינו אם בדרך הארוכה והמפותלת אל החווה כדאי לנו להשאיר את החלונות פתוחים למקרה שנשמע אזעקה. אחר כך ווייז שינה מסלול כמה וכמה פעמים.
אם יש צלילים שמצליחים לעצור לי לכמה שניות את פעימות הלב, אלו הם צפצופי שינויי המסלול הפתאומיים של ווייז, שמבשרים לך באמצע שום מקום שטעית בדרך. אחרי כמה סיבובים מסביב לקיבוץ רוחמה וכניסה לחורשה סבוכה כמו בסרט אימה, התחלתי למלמל שהדרך לא פחות חשובה מהיעד והמסלול עצמו הוא חלק מהטיול.
בסוף צביקה שלח ג'יפ לחלץ אותנו. "אל תיצמדי אליי יותר מדי, יהיה לך אבק", אמר המחלץ והוסיף: "אני לא אברח לך". ובכך סיכם במשפט אחד את התמה העיקרית במערכות יחסים בין גברים לנשים.
ההתחלה הייתה מאכזבת. האורות של הטרקטורונים והרכבים של רודפי הכוכבים הבהבו לנו ממרחקים. זו לא החשיכה המוחלטת של המדבר כשאפשר לראות מרחוק את שדרות ואת עזה. ועדיין, אחרי כמה דקות של התאקלמות, ליטוף כלבים משוטטים וסייח קטן, לצד השלמה עם כך שבכל פעם שמישהו מאיתנו מוציא את הטלפון הוא מזהם את הסביבה באור, התמסרנו לשקט ולצרצרים.
שני כוכבים נופלים עפו בזה אחר זה בשעה עשר בלילה, ואני נרגעתי ששתי משאלות סגורות לי. אבל רציתי עוד. כעבור שלוש שעות ספרנו עשרה מטחים ושני מטוסים. יותר גשם מקומי של אוגוסט ופחות מטר מטאורים. ועדיין, גם שני מטוסים בזה אחר זה בימינו באמצע הלילה, הם מראה מנחם של שגרה.
את המטח היפה ביותר ראינו מרחוק, מעין התנגשות מטאור והתפצלות לכמה גרמי אש נפלאים. אלא שאז מישהי צעקה שזה נראה כמו יירוט של כיפת ברזל, דווקא ברגע שכולנו שכחנו היכן אנחנו נמצאים והתמסרנו לשמיים.
אחר כך פורסם שטיל החץ עבר ניסוי מוצלח בבסיס פלמחים. שמחנו בשביל החץ ובעיקר בשבילנו, אבל לא היה אפשר להתעלם מהמחשבה שאין סיכוי שנצליח לברוח מהמציאות בגבולות הארץ שלנו, ולא משנה כמה ננסה להתמסר לנעשה בחלל.
בשלב כלשהו צביקה טיפס אל גבעת התצפית עם משקפת לראיית לילה ונתן לנו להשתמש בה. אני לא רוצה לדעת למה משמשת אותו המשקפת בימים כתיקונם וגם לא שאלתי. ניסיתי לשמור על רוח אסקפיסטית עד כמה שניתן, והשתדלתי להתרחק מאנשים שרמזו אפילו בלחישה את המילה המאוסה ביקום: "קורונה".
את שביל החלב ראיתי רק דרך העדשה, מכיוון שירח הבננה החצוף החליט שהוא עולה קצת אחרי חצות, משתעשע איתנו במשחקי אור וצל וממחיש לנו שוב עד כמה אנחנו והמריבות שלנו, והרדיפות שלנו והשטויות שלנו קטנים וחסרי משמעות בתוך הקוסמוס.
כשהיה הכי חשוך לפני עלות השחר, החלטנו שזה הזמן ללכת. בזמן שארזתי את הדברים שלי ראיתי עוד כוכב נופל, אבל שמרתי אותו לעצמי. ביקשתי עוד משאלה, בנאלית קצת, אבל חשובה. עכשיו אני רק מקווה שזה לא היה מטוס.