ציר הצירים: היחסים עם האמירויות הם יותר מתעופה ותיירות

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן כועס על כינון יחסים דיפלומטיים בין איחוד האמירויות הערביות וישראל, בניצוחה של ארה"ב ובייחוד של חתנו של נשיאה, ג'ארד קושנר. באון מגוחך מאיים ארדואן לקרוא לשגריר טורקיה באמירויות לחזור לאנקרה. רק שהוא שוכח פרט קטן, שהוא עצמו מקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, אם כי על אש קטנה. ארדואן גם גינה קודם לכן את יוזמת השלום (ששיאה הייתה בוועידת השלום בבחריין), שנועדה לשים קץ ליחסי האיבה בין ישראל לעולם הערבי. חוץ מ"הדאגה" של ארדואן לעם הפלסטיני, הוא מודאג גם ממכה נוספת, בכיס. כלומר, מאובדן כסף על רקע קריסת המשק הטורקי בימים אלה.

לישראל אין מוצא אווירי ישיר של ממש למזרח: ערב הסעודית עדיין אינה מאפשרת לטוס מעל שטחה (ראש הממשלה נתניהו אמר כי בקרוב תאשר), שלא לדבר על עיראק ואיראן. לכן הישראלים המבקשים לטוס לדרום־מזרח אסיה נאלצים להשתמש במרכז הטיסות האדיר שהקימו הטורקים בנמל התעופה החדש של איסטנבול. בשנת 2019 טסו לאיסטנבול כ־420,000 ישראלים לטיסות המשך, נוסף ל־140,000 שטסו לבילוי ולעסקים בטורקיה. שימו לב, מספר כלל הנוסעים, ישראלים וזרים, שיעדם היה איסטנבול, הפך אותה ליעד הטיסות הראשון מישראל: בשנת 2019 עמד המספר על 1.163 מיליון, עליה של 8.6% לעומת 2018. פריז, למשל, מדורגת רק במקום השני, עם 852,800 נוסעים, לונדון שלישית, עם 678,300 נוסעים, וארה"ב, אף שהיא המדינה שאליה טסים הכי הרבה ישראלים, מתחלקת לשני נמלי תעופה: ניוארק בניו ג'רזי, עם 661,460 נוסעים, וקנדי בניו יורק, עם 632,100.

נניח כי ההכנסה הממוצעת נטו מנוסע עבור חברת טורקיש איירליינס עומדת על 300 דולר (במחלקת עסקים המעולה של החברה ההכנסה גבוהה יותר, ויש הכנסות גבוהות גם מהטסת מטענים). אם כך, הקו תל אביב־איסטנבול מכניס לחברה כ־350 מיליון דולר נטו, בהערכה שמרנית. בשקלול מטענים, ייתכן כי הסכום קרוב לחצי מיליארד דולר בשנה.

זוהי הכנסה אדירה עבור המשק הטורקי, בין היחידים בעולם עם סטגפלציה, ועבור חברת התעופה הממונפת והמצטיינת של טורקיה, הנסחרת בבורסה של איסטנבול. הממשלה הטורקית מחזיקה 49.12% ממניות טורקיש. אומנם הישראלים ואף כלל הנוסעים מישראל לאיסטנבול הם מספר זעיר מתוך 209 מיליון איש שטורקיש הטיסה אשתקד ברחבי העולם, אבל הטסים מישראל מניבים לחברה הכנסה נאה הנובעת מכך שטורקיש יכולה לחייב במחיר גבוה יחסית, באין תחרות של אל על לטורקיה ובטיסות מעבר ליעדים נוספים. מניית החברה נפלה מאז פרוץ הקורונה ב־17 בפברואר השנה בקרוב ל־27% במונחים של לירה טורקית, שבעצמה התרסקה באותה תקופה ב־18% מול הדולר האמריקאי. ברבע השני של השנה הפסידה טורקיש 2.234 מיליארד לירות טורקיות. הפסד היה לחברה גם ברבע הראשון של השנה, נוסף על ירידה מתמשכת בהכנסות וברווחים עוד מלפני משבר הקורונה. המעבר לנמל התעופה האולטרה־מודרני, החדש והאדיר בצפון איסטנבול, על גבול אירופה, מלווה בעלייה ניכרת בהוצאות. כלומר, על רקע קשיים שהחלו עוד לפני פרוץ הקורונה, עיתוי המשבר הכה בחברה התעופה הטורקית בתקופה גרועה. על כן אין פלא כי דירוג האשראי של החברה הופחת בידי מודיס לשש דרגות מתחת לדירוג השקעה, ובמילים אחרות: דירוג "זבל" של ממש. לחברה חובות קצרי מועד של 1.4 מיליארד דולר. בחברות תעופה אחרות בעולם, ממשלות הזרימו הון והחברות קיצצו מאוד בכוח האדם, כולל הענקיות האזוריות קאטר איירוויס, איתיחד ואמירייטס (מאיחוד האמירויות). לעומתן, טורקיש אינה מתכוונת לפטר עובדים לפחות לתקופה של שנתיים, על פי צו הממשלה, אף שפעילותה ירדה ב־85%! למרות הצו, עובדי החברה מגיל 60 ומעלה הוצאו לחל"ת - ושאר העובדים ירדו בשעות העבודה למינימום, כך שעלות השכר שהחברה משלמת לחודש ירדה ל־13 מיליון דולר, לעומת 172 מיליון דולר לפני נגיף הקורונה. החברה אף ביטלה ביטוח רפואי ל־31,000 משפחות העובדים. טורקיש, שלה צי של כ־360 מטוסים, אף מוכרת מטוסים ישנים ומבטלת (או משהה) הצטיידות ב־180 מטוסים חדשים שכבר הוזמנו.

בתחום הסחר, טורקיה חוגגת על היבוא מצד ישראל, יבוא של 3.21 מיליארד דולר בשנת 2019, לעומת יצוא מישראל לטורקיה בסך 1.758 מיליארד דולר. בחצי הראשון של שנת הקורונה עמד היבוא מטורקיה על 1.59 מיליארד דולר, עלייה של 2.7%, בעוד היצוא היה רק 704 מיליון דולר, התרסקות של 31%. היקף הסחר בין ישראל וטורקיה בחצי הראשון של שנת הקורונה, 2.3 מיליארד דולר, הוא גבוה מזה של ישראל עם יפן (1.1 מיליארד דולר), צרפת (1.6 מיליארד דולר) או איטליה (1.65 מיליארד דולר). לשם השוואה, הסחר בחצי הראשון של השנה עם מדינות חשובות כבריטניה וגרמניה עמד על 3.54 מיליארד דולר ו־3.3 מיליארד דולר, בהתאמה. עכשיו, משנוכל לסחור בגלוי עם האמירויות, צפוי חלקן של המדינות ה"לא מסווגות" בסחר עם ישראל, שהיה בחצי הראשון של השנה 5.06 מיליארד דולר, לרדת, מאחר שהסחר עם האמירויות יהיה גלוי.

עוד מכה לאל על
עכשיו, תארו לעצמכם שעם פתיחת השמיים בעולם, ככל הנראה באמצע 2021, שתי החברות האדירות - Emirates ו־Etihad - יהפכו את נתב"ג למקור הזנה עבורן לטיסות המשך מדובאי ומאבו דאבי. משם יטוסו מאות אלפי ישראלים, וגם בעלי אזרחות אחרת, למזרח הרחוק ועד לאוקיינוס השקט בזמן קצר יותר - ויש להניח שאף במחיר זול יותר ובשירות ברמה שתתחרה עם זאת של טורקיש. מדובאי יוצאות בכל יום טיסות ל־250 יעדים בעולם. אמירייטס, שלה מחלקת עסקים משובחת, היא חברת התעופה הגדולה בעולם ליעדים ארוכי טווח, והיא מגיעה כמעט לכל פינה בעולם, מפעילה 115 מטוסי איירבוס 380A ועוד 155 מטוסי בואינג 777.

חברה שנייה שתיפגע היא רויאל ג'ורדניאן השכנה מירדן, שגם לה שירות אדיב ושעמה נהגו ישראלים לטוס בעיקר להודו ולסרי לנקה. מי שממש תיפגע תהיה אל על, שכבר עתה מקורקעת - ויכול להיות שהשלום עם האמירויות יהיה בבחינת מכת מוות עבורה, שכן התחרות תהיה עזה. כבר היום אל על, טרם הקורונה, סבלה מכך שסעודיה לא אפשרה לה לטוס מעליה בעוד אייר אינדיה מקצרת את הקו ממומביי, המרכז העסקי של הודו לתל אביב בשעתיים עד שעתיים וחצי, בעוד אל על משתרכת בנתיב טיסה עד לדרום ים סוף בואך האי פרים - ורק אז טסה מזרחה לתת־היבשת ההודית. כך, בעוד החברות מהאמירויות יכולות לטוס מעל סעודיה, אל על מנועה, כרגע. נקווה שהאמריקאים והסעודים ישנו את המצב. מדובר בבעיה קריטית לחברת התעופה הישראלית שעוד קיוותה ערב נגיף הקורונה לפתוח קו לטוקיו. זוכרים?

מי שמעכב את הטיסות מעל סעודיה הוא כנראה שליט סעודיה, סלמאן בן עבדול עזיז אל־סעוד, שבסוף השנה ימלאו לו 85. הנסיך היורש, תאב המודרניזציה ומבקש קרבת המערב, מוחמד בן סלמאן, היה כנראה מאשר ללא הגבלות אביו. אם בנו, האמריקאים ונציגי המוסד לא ישכנעו את סלמן בין עבדול עזיז, אזי אולי הטבע יעשה את שלו ויאפשר את טיסות אל על בעתיד הלא רחוק.

כבר היום יש יחסי סחר ועסקאות, אולי במאות מיליוני דולר, בין האמירויות וישראל. פשוט הם לא היו גלויים. פתיחה רשמית של שגרירויות ומשרדי אינטרסים אחרים יגבירו את הסחר בין המדינות. נקודה קריטית עבור האמירויות הוא נושא הסייבר וההגנה מפני מתקפות, בעיקר מכיוון האויבת המוצהרת של ישראל, איראן, אך גם מצד מדינות אחרות העוינות את האמירויות. מכירת שירותים בתחום זה על ידי חברות ישראליות, כמו גם בתחומים נוספים ורגישים כמו התחום הביטחוני, יכולה להביא לעימות נוסף מול טורקיה, שהיא בצד השני של הגושים המקומיים במפרץ ולה יחסים הדוקים עם קטאר. טורקיה מתפשטת ומנסה לקבוע הגמוניה במזרח התיכון ובאפריקה בתחושה שארה"ב עוזבת את האזור. טורקיה גם אינה רוצה להשאיר את הזירה לאיראנים ובטח לא לציר החדש, הכולל את איחוד האמירויות, מצרים, ישראל, וכן, גם את רוסיה.

הזירה הלובית

איחוד האמירויות פעיל גם בלוב השסועה. בלוב יש ממשלה המוכרת על ידי האו"ם, שמושבה בטריפולי הבירה. היא נתמכת בידי טורקיה, שהפרלמנט שלה אישר לה לשלוח לשם כוחות צבא שכבר מוצבים בבסיסים בלוב, נקרא לה "לוב המערבית". איחוד האמירויות תומך במי ששולט במזרח, לשם הנוחות נכנה אותה בשם "לוב המזרחית", בראשותו של הפילדמרשל הפטר, שבו תומכת גם מצרים. איחוד האמירויות שולח כלי נשק מתקדמים לצבאו של הפטר ובכך הוא ממרה את פיו של האו"ם מההחלטה משנת 2011 לא לשלוח נשק לפילדמרשל המורד, שיש לו גם אזרחות אמריקאית והוא עומד בראש הצבא הלאומי הלובי. איחוד האמירויות שולח לו גם מערכות הגנה אווירית תוצרת רוסיה וכן דאונים ורחפנים מתוצרת סין. יש טענה כי איחוד האמירויות בנה בסיס אוויר באל חאדים במזרח לוב וסיפק מטוסים לצבא הלאומי הלובי וגם כלי רכב צבאיים. איחוד האמירויות נתמך במצרים בראשותו של א־סיסי, שגם עליו מאיימים, ממש כמו על האמירויות, האחים המוסלמים - המבקשים לערער את יציבות שלטונם. הצרפתים, אף שרשמית הם מבקשים את סיום מלחמת האזרחים בלוב בדרכי שלום, ייתכן כי הם יוצאים בעקיפין נגד האו"ם ומספקים כלי נשק לצבא הפטר. גם הרוסים, ממש כמו הצרפתים, מתגלים בנושא לוב כדו־פרצופיים, תומכים בהחלטת האו"ם ועוזרים להפטר. הסעודים מזרימים כסף לצבא הלאומי הלובי והסודנים מזרימים לו כוחות.

מי שתומכים בממשלת טריפולי, כלומר, בלוב המערבית, המוכרת על ידי האו"ם (מאז שנת 2015), הם הטורקים שמקימים מחנות צבאיים ומספקים דאונים לכוחות הממשלה בטריפולי. ארדואן מרחיב את נוכחותו בזירה ואת השתלטותו על מזרח הים התיכון מטורקיה ועד לוב. לכך יש איום על ישראל, המבקשת להניח קו צינור גז על קרקעית הים התיכון, כדי לייצא לשוק האירופאי ומביאה להתחזקות היחסים הצבאיים בין ישראל ליוון בשל ניסיונות ההשתלטות הטורקית על המים הטריטוריאליים הכלכליים של יוון, עד כדי התנגשויות בין ספינות מלחמה של שתי המדינות.

לכן לישראל יש עניין לעזור לאיחוד האמירויות ולעזור למצרים לבלום את ההתפשטות הטורקית. על פי השליח לשעבר של נשיא ארה"ב למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט, ישראל לא תסכים לעסקת מכירת מטוסי F35, "החמקן", מארה"ב לאיחוד האמירויות. הוא הגיב בכך לטענות שראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים לכך כחלק מעסקת כינון היחסים הדיפלומטיים הגלויים. מאז מלחמת יום כיפור התחייבה ארה"ב בחוק לשמור על עליונותה של ישראל בנושא החימוש. כל מכירה מצריכה את אישור הקונגרס, אך נדמה כי עבור האמריקאים דווקא מתאים, ערב הבחירות, להצביע על הזמנות אדירות של עשרות מיליארדי דולר מהתעשייה האמריקאית, מה שיגביר את התעסוקה. ימים יגידו.

מי שתומכת בממשלה בטריפולי היא קטאר, הנמצאת כאמור בציר הטורקי, בעיקר כי הממשל שם מגלה הבנה לכוחות אסלאמיים קיצוניים. מכאן תהיה הדרך של ישראל קצרה לעזרה שקטה לאיחוד האמירויות: בייעוץ, בטכנולוגיה, במעקב, בניטור, במלחמה שמנהל איחוד האמירויות בלוב וכן בכוחות שנלחמים גם בתימן הפרו־איראנית. אינטרסים משותפים, חד וחלק. שימו לב כי רוסיה הייתה בין המברכות הראשונות על כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל והאמירויות וביסוסם, כך גם מצרים וסעודיה, אם כי בקול חלש יותר. מתהווה ציר ברור של סעודיה, איחוד האמירויות ועוד מפרציות מתונות יחסית ופתוחות למערב כגון בחריין, עם ישראל, יוון ואפילו רוסיה, נגד האסלאם הרדיקלי, מול ציר קטאר וטורקיה, שמעודדות את האחים המוסלמים (איראן מחוץ לצירים).

הזירה תשתנה, יש לקוות, ותיפתח הזדמנות גם לפיוס עם מדינות המגרב. אחרי השלום האמיץ של נשיא מצרים אנואר אל־סאדאת בשנת 1979 והשלום עם ירדן בהנהגתו של המלך סעיד חוסיין בן טלאל בשנת 1994, הפריצה של איחוד האמירויות מבעד לחומת החרם הערבי היא עוד חוליה בשרשרת.