כדאי לצפות מדי פעם בסדרה של יס על "החיים הסודיים של בני 4". היא עוקבת אחרי ילדי גן ומלמדת לא מעט על אישיות של בני אדם. באחד הפרקים מתקיימת תחרות בין שתי קבוצות - מי תצליח לבנות מגדל גבוה יותר מארגזים ריקים. ילדה אחת מחליטה להיות יצירתית - היא מפלחת את השרפרף לקבוצה היריבה העסוקה בבנייה, ולאחר מכן, כשילדי הקבוצה היריבה לא שמים לב, לוקחת להם ארגז אחרי ארגז ומוסיפה למגדל של הקבוצה שלה. הקבוצה שלה "מנצחת", אבל בחוסר הגינות שמותיר את ילדי הקבוצה השנייה המומים, ומה שנותר מהפעילות הוא לא רוח ספורטיבית אלא מריבות, בכי ואיבה.

כנראה שמגיל מאוד צעיר יש כאלה שתופסים את החוקים כיסודות שעליהם עומד העולם, וכאלה שחושבים שאם אף אחד לא רואה שהם הפרו איזה חוק, אז מה כבר קרה? יאללה, בקטנה. רק שבניגוד למצבים אחרים בחיים, עם הקורונה אי אפשר לתחמן. הווירוס לא מושפע מפרשנויות יצירתיות, מתירוצים, מפייק ניוז או מהנחות. ההדבקה פוחתת רק כתוצאה משמירה קולקטיבית על הכללים. כללים תמיד היו מאתגרים עבור ישראלים, הרי חלק מהדנ"א שלנו הוא לאלתר, לעגל פינות. השאלה היא עד כמה.

גם בשלהי הגל השני וכשהגל השלישי מאיים על עתידנו, יש מי שמקשיב להנחיות, תזזיתיות ולא ברורות ככל שיהיו. אבל יש כאלה שאם לא יאוימו בקנסות ובאכיפה אקטיבית, פשוט יגידו "יאללה, בקטנה", ולא יעשו זאת. נבחרי הציבור שלנו תורמים רבות לאווירה הזו ומעצימים אותה. רק השבוע התקיים גיבושון בסיעת כחול לבן, שבו 17 איש הסתחבקו בכיף ללא מסיכות. לפחות הם התנצלו לאחר מכן, גם זה כבר מזמן לא מובן מאליו, אחרי שנתניהו ואחרים הפרו בליל הסדר את ההנחיות. זה לא מסתכם רק בזה: הרי גם מי שההפגנות בבלפור מתאימות לו פוליטית חייב להעיר בחריפות לכל מי שמשתתף בהן ללא מסיכה, ויש כאלה. 

ההבדל בינינו לבין מדינות שמצליחות להשתלט על המגיפה הוא באיכות ההנהגה, במשמעת האישית ובדוגמה שנותנים נבחרי הציבור. כשמתקיים ויכוח אם לאשר יציאת עשרות אלפים לאומן או לא, כשברור שהדיון הפוליטי הוא סטירה בפרצוף בריאות הציבור, המסר מחלחל. קצת כמו הילדה שמפלחת ארגזים, קשה להימנע מהתחושה שכשקורצים זה לזה ואומרים "יאללה, בקטנה", פראייר מי שמקפיד ושומר.

דבר מוזר קרה בממשלת חירום הקורונה. מנסים למגר את המגיפה, ומסבירים שכדי לא להגיע לחורף במצב נפיץ, כולנו צריכים להתפשר. לשמור, להקפיד, להימנע מסגר כללי שיהיה הרסני לכלכלה, אבל גם לא לחיות לגמרי כפי שהיינו רוצים. אבל מהו הסאבטקסט הקבוע הזורם כדרך קבע מדף המסרים של הליכוד? טיעונים מופרכים שנאמרים כצידוק לתחמנות, תוך כדי קריצה. אחרי ה"מה פתאום?" זכינו לאמירות סותרות כמו "נכון, חתמנו על הסכם קואליציוני, אבל אין צורך להיצמד לטקסט". הן נאמרות בלי להניד עפעף, כשבאותה נשימה הדובר מתלונן על כך ש"אין אמון" בין שני צדי הממשלה. מעניין למה.

מנסים למכור לנו ש"נעשה כל מה שביכולתנו כדי למנוע בחירות מיותרות", רק שוכחים לציין שהדבר היחיד שלא יעשו כדי למנוע בחירות מיותרות הוא לקיים את ההסכם הקואליציוני כלשונו. זה כולל גם את הסכם הפשרה החדש. על מה בעצם "הפשרה"? על חוסר הנכונות להתנהל כפי שממשלת אחדות אמורה להתנהל - מתוך פשרה. אם קיבלנו דחייה של כמה חודשים במצב הבלתי נסבל הקיים, לא רק שלא הרווחנו, אלא העברנו מסר שפוגע במאמצים למגר את הקורונה. איפה הדוגמה?