משהו: כאשר מודיעים בחדשות: "מסתמנת בשורה למציאת חיסון לקורונה". צריך לתקן ל"מסתמנת בשורה לבשורה לקראת בשורה".
סליחה, טראמפ
אני כל כך נכלם בפניך, הנשיא טראמפ. סליחה. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הזכיר לאחרונה בוויסקונסין שהוא הכיר בירושלים כבירת ישראל. הנשיא ציין שהוא עשה זאת על פי דרישת האוונגליסטים, אבל הוא אמר זאת בצורה שביישה אותי: "העברנו את הבירה של ישראל לירושלים. זה למען האוונגליסטים. אתם יודעים שזה מדהים: האוונגליסטים נלהבים מכך יותר מאשר היהודים".
תודה לכם, אוהבי ישראל ואדם אוונגליסטים, על כל התמיכה שלכם בנו, אבל איך אני מסביר לנשיא טראמפ את ההתנהגות של העם שלי? לא יכול. יש בעם שלנו רבים שאין אפשרות להסביר. תמיד חשבתי שהצלחנו להסוות זאת. כי מי יכול לחשוד בדבר כזה? חשבתי שטראמפ לא שם לב לכך ולא יודע. הוא כבר יודע.
מחשבות על נחל
בימים חמים אלה אני חושב לי מחשבות מיותרות כדלקמן: מה פתאום תושבי בית שאן דורשים לרחוץ בנחל העובר בקיבוץ ניר דוד? מה ההיגיון? לא, לא, לא. הם צריכים לדרוש נחל הרבה יותר יפה. אנחנו כבר ב־2020, מדוע שתושבי בית שאן יסתפקו בנחל פשוט? צריך נחל משוכלל, עם מפלים ועם רעיונות שאפילו באבו דאבי עוד לא ראו. נחל שיזרום לו מחוץ לשטח בתי הקיבוץ, לשימוש תושבי בית שאן, ובעצם שאר המדינה. חלק האסי שעובר בתוך הקיבוץ צריך להישאר בתחום הקיבוץ, כמו השמיים שמעליהם.
לפני שאסחף להרהורים פרועים על נחלים, אומר שאני מקווה שהבנתם שאני תומך בזכות הקיבוץ לשמר את נחל האסי העובר בתחומו לעצמו. מותר להם לשחות ולהזמין לשחות את מי שהם רוצים. אני לא אוהב את אלה שכאשר הם רואים משהו יפה שמישהו אחד עשה, הם אומרים: היי, גם אני רוצה את זה. מי שרוצה נחל דומה אצלו, שיתאמץ לבנות נחלים כחולים. הדבר, ככל שאני מבין, אפשרי שם בעמק בית שאן. ניתן לביצוע מכל הבחינות, גם מבחינת המים. ובכן, צריך לבצע. לא להשתלט בקול צרוד מקנאה, בטענות צודקות ובעזרת החוק על מה שאחרים ביצעו.
כדי למנוע נזקים בנחל החדש הזה יגבו כסף, שבו ישקיעו בניקיון, בשימור ובטיפוח. לתושבי בית שאן זה יהיה בחינם. זה ירגיז אותי. אני מתרגז גם על דמי הכניסה לסחנה ולשאר הגנים הלאומיים, אבל סידור כזה, שבו מרגיזים אותי, הוא הסידור הטוב ביותר האפשרי.
כששמעתי בכל הכותרות הראשיות על האסי, מיד נזכרתי בספר. שמו "נער צמח בגדות האסי". כתבה אותו נעמי פרנקל, אולי הגדולה בסופרות ישראל. מוזר לי שאיש לא הזכיר את הספר הזה, שקפץ לי מיד לראש. הספר נכתב על גיורא אשכנזי, סרן צנחנים מניר דוד, שנפל במלחמת ששת הימים בקרבות שחרור ירושלים. שמו אשכנזי. נעמי פרנקל טוענת שהשם פרנקל הוא ממוצא ספרדי. דומה שחבורה מטורפת השתכנה כאן: מרבית האנשים הנקראים אשכנזי הם מזרחיים, מי ששמו פרנקל הוא לא אשכנזי, דהיינו, המתח אשכנזי־מזרחי מופרך.
אני לא אוהב את הרעיון שחברי קיבוץ ניר דוד יוותרו על מה שהם טיפחו. אומנם יש שנינות בשורה שראיתי: "הרחצת וגם ירשת?". יש קורט צדק בטענה שקראתי: "מצד אחד, הקיבוצניקים אליטה, רוצים לשמור את הנחל לעצמם. מצד שני, הם התנגדו לגירוש מסתננים שפלשו לדרום תל אביב וערים אחרות, וממררים את חיי האזרחים". כל אלה הן הערות מרושעות שיש להן סיבה מעבר לרשעות לשמה, שהיא בישראל הסיבה העיקרית לכל דבר. עם זאת אין לשעוט לתוך הקיבוץ משום שרוצים לרחוץ בנחל. יש עוד פתרונות. אי אפשר לייבא נחלים? לא צריך. אפשר ליצור עוד כאלה. כשהרצל אמר בעיר ירוקה בשווייץ: "בבאזל ייסדתי את מדינה היהודים", אנחנו הבנו את זה: "במדינת היהודים ייסדתי את באזל".
ולאט־לאט אנחנו עושים את ישראל לשווייץ. נטענו יערות, הפרחנו שממות בתותי שדה, גם הקמנו קיבוץ עם נחל כחול שנראה כמו כפר בשווייץ. בבקשה, ראיתם מה הקיבוצניקים עשו? עכשיו עשו עוד כאלה בעמק בית שאן.
שיעור אזרחות
בחירות זה לא דמוקרטיה.
דמוקרטיה זה לא בחירות.
פיצול דירה איננו עבירה ביודעין.
עבירה ביודעין איננה פיצול דירה.
משטרה לא אמורה לכפות את החוק.
שמירה על החוק איננה תפקיד המשטרה.
חיים לצד גברים
הישראלים חיים בפחד סמוי תמידי מפני חצי העולם שרוצה להרוג אותם. הישראליות חיות בנוסף לכך גם בפחד סמוי תמידי מפני הישראלים.
מסעדת הבודדים
מסעדת פופ־אפ היא מסעדה שנפתחת לזמן קצר. מדובר בטרנד כזה, של מסעדה שחיה כמה ימים, כמה שבועות או כמה חודשים, ואז נסגרת. משהו כמו בחירות בישראל. טוב, סטיתי מהנושא. לפני כמה שנים שמעתי על מסעדה כזו שנפתחה באמסטרדם, אבל היה בה עוד קונספט מיוחד: בכל שולחן יושב רק סועד אחד. היא חיה חיים קצרים של כמה ימים, כי, כאמור, זה הרעיון המרכזי של מסעדת פופ־אפ, אבל היא נפתחה שוב בערים אחרות. הרעיון בהיר: כל אדם יושב ליד שולחן קטן שיש לו רק כיסא אחד.
בימי קורונה אלה פתחו בשוודיה אפילו מסעדה שמגישה רק ללקוח אחד. השולחן בשדה, והמצרכים מגיעים בסלסילה שגולשת לאורך כבל. זה מוגזם, זה קונספט אחר, אבל מסעדה שבה שולחנות קטנים, ובה ליד כל שולחן רק כיסא אחד, ועל השולחן רק צלחת אחת, וסועד או סועדת בודדים, היא שאיפת כל מטה למלחמה בהתפשטות וירוסים. גמזו חולם על דבר כזה. ראיתי צילומים של מסעדה כזו. אולי אופנתי, אולי טרנדי. הבטתי היטב, לי כל אחד מן הסועדים שם נראה עצוב.
פינת השלולית
צפרדע אחד קיבל כן מנסיכה. היא אזרה אומץ, שלחה ואמרה לעצמה: פליז שהוא יראה את זה. הוא ראה, אבל כשרצה לחזור הוא לא כבר לא מצא אם היא שלחה לו את זה בוואטסאפ, במייל, במסרון, במסנג'ר או בטוויטר. אולי זה היה בטיקטוק, אולי בצ'אט בסקייפ. הוא לא הצליח לחזור אליה, היא נשארה בארמון והוא בשלולית.