אחרי שתחלוף הסערה, אחרי שיירגעו הרוחות, ייעלמו המצלמות, יבוא היומיום האפרפר של חקירה, הצלבת עדויות ונתונים, דיונים משפטיים, משאים ומתנים, התלבטות בעניין נאשם אחד, ובעניין נאשם אחר, ומה אם נעשה כך, ומה אם אחרת. הרוב הגדול של התיקים הפליליים הנוגעים לעבירות מין, כשמונה מכל עשרה, נסגרים. כמחציתם בשל חוסר ראיות. גם מי שמגיע לבית המשפט לא תמיד מורשע, אם כי הרוב, שוב, כשמונה מכל עשרה, דווקא כן. ביותר ממחצית המקרים מושג הסדר טיעון. ברוב עבירות המין, הליך החקירה והדיון נמשך יותר משנתיים. כלומר, עד שיסתיים, הנאנסת בת ה־16 עשויה להיות כבר בת 18. גיל אחר, מצב אחר.
בבתי הכלא בישראל יושבים קצת יותר מאלף אסירים שהורשעו באונס, במעשה מגונה או בבעילה שלא כחוק. כמעט כולם גברים. הרוב הגדול של הנפגעים הם נפגעות. קרוב לשליש בגילי 12 עד 17. כמו באילת. בעשור האחרון הסתמנה מגמת עלייה באחוז התיקים על עבירות מין נגד קטינים בגילים 13 עד 17. כמו באילת. ישנה גם עלייה בשתיית אלכוהול של בני נוער. זו מגמה שישראל מתייחדת בה, ולא לטובה, לעומת מדינות באירופה שבהן נרשמה דווקא מגמה של ירידה מסוימת בצריכה. בדרך כלל, הבנים הם ששותים יותר. זה לא כמו באילת.
איננו יודעים עדיין מה בדיוק קרה באילת. ברור שקרה דבר שלא צריך לקרות. ברור שישנה נפגעת, ושישנם פוגעים. השאר פתוח לחקירה ולפרשנות. אלימות מינית מתפשטת בחברות מסוימות ובקבוצות מסוימות יותר מאשר באחרות. זה תוצר של ערכים, של חינוך, של דמוגרפיה, של אכיפה והשגחה. אלימות מינית היא גם תוצר של הגדרה. מתי בדיוק נחצה סף אסור, ובאילו נסיבות? לא כולם מסכימים על כך.
בשנה שעברה התברר שכרבע מהסטודנטיות בארה"ב מדווחות שחוו "מגע מיני ללא הסכמה" במהלך לימודיהן. חלק מהן לא הסכימו למגע, וחלק לא היו במצב שבו אפשר להסכים או לא להסכים. כלומר, לא בהכרה מלאה. זה שיעור מבהיל של תקיפות - מגע מיני ללא הסכמה ראוי להגדרה תקיפה, לא? ובכל זאת, רובן לא מגיעות לטיפול משפטי, בין השאר משום שחלק מהסטודנטיות לא מחשיבות אותן ל"חמורות מספיק".
התוצאה נראית כמעט מגוחכת: רבע מהסטודנטיות מדווחות על תקיפה, אך תשע מכל עשר אוניברסיטאות באמריקה מדווחות בכל שנה שלא היה בהן ולו מקרה אחד של אונס. בשאלון למאות נשיאי אוניברסיטאות בארה"ב, רק שישה מכל 100 אמרו שתקיפות מיניות רווחות אצלם בקמפוסים.
אילת איננה קמפוס, אבל גם היא נראית לעתים כמו חור שחור של מידע לא לגמרי בהיר על מי עשה מה ולמה ומתי ואיך. במקרה הזה, לפחות היה דיווח, מה שבמקרים רבים אין. זאת הסיבה שבעטייה לא קל להעריך כמה נשים בכלל נפגעות, בישראל או בשאר העולם, מתקיפה מינית. האו"ם מעמיד את השיעור העולמי על בערך אחת מעשר. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל מדווחת על כ־0.5%. זה די דומה לשיעור שעליו מדווח משרד המשפטים האמריקאי, שהוא 0.3%.
אבל גם בהודו, מדינת ענק שרוב עצום מתושביה (90%) מסכימים שאונס מהווה בה "בעיה חמורה מאוד", נרשם שיעור שאינו גבוה יותר. בהודו עלו בשנים האחרונות לכותרות כמה מקרי אונס חמורים וקשים. חלקם הסתיימו בגזר דין מוות לאנסים. אבל הנתונים לא משקפים את השיח הציבורי. כנראה שהסיבה היא תת־דיווח. וגם על זה אפשר להעמיס שלל פרשנויות. דוח אחד מצא שכשבעה מכל עשרה מעשי אונס בהודו אינם מדווחים. דוח אחר העמיד את הנתון על כמחצית. כך או כך, בהודו יש שאלה קשה הנוגעת לנורמות, משום שכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים אינה נחשבת לאונס.
נורמות הן עניין חשוב. מהי הנורמה של שתייה, של פלירטוט, של מגע. אם נדמה לכם שהנורמות כבר קבועות וידועות, הביטו בגרף המתאר כיצד הגיל משפיע על התפיסה הנוגעת להטרדה מינית. כמחצית הצעירים - מי שמתבגרים בעידן ה־MeToo - בטוחים שמי ממכרותיהם הוטרדה מינית. הרי לא יכול להיות אחרת. ובכל זאת, יכול להיות אחרת. עובדה: רוב ניכר מבני הדור המבוגר סבורים שלנשים שהם מכירים זה לא קרה. כאילו פעם לא היו הטרדות מיניות. או שהיו הרבה פחות. אגב, רוב הערבים בישראל סבורים שאינם מכירים אף אישה שהוטרדה מינית. גם הם כנראה טועים.
כך או כך, הערפול המספרי והקושי לדייק בהגדרות לא נגמרים בתקיפה, הם נמשכים גם לאחריה. זה יבוא מן הסתם לידי ביטוי גם ביחס למה שקרה באילת, שהיו מעורבים בו קטינים לא רק בצד הנפגע, אלא גם בצד התוקף. טענה שגרתית ומוכרת גורסת כי בעיית התקיפות לא זוכה לטיפול נוקשה מצד הרשויות. לא מספיק חקירות, מעצרים, משפטים והרשעות. אלא שבמקרה של נערים תוקפים, לא בטוח שכלל המומחים יסכימו שמה שנדרש הוא יד קשה יותר. ישנם גורמים מקצועיים המזהים הבדל מהותי בין בני נוער פוגעים מינית לבין עברייני מין בוגרים. בדוח מכון ברוקדייל שעסק בנושא הוסבר כי התמודדות עם בני נוער שתקפו מינית מלווה ב"שאלות ערכיות ומקצועיות־טיפוליות מורכבות". לא תמיד מוסכם מתי הטיפול בנערים "צריך להיות מעניש באופיו, ומתי אפשר וחשוב להסתפק בטיפול חינוכי והסברתי".
את השיחה על גורל הנערים התוקפים צריך לקיים כמובן בשקט, לאחר שהזרקורים יכובו והצעקנות המלווה את הפרסום הראשוני תדעך. זו צעקנות שאפשר להבין לנוכח המקרה המטלטל. צעקנות שלוותה השבוע גם בכמה מפגני אהדה פומביים, שמטרתם לא לגמרי ברורה (יש כאן מישהו בעד אונס ותקיפות מיניות שמפגינים נגדו?). ומצד שני, אם נתנו לנערה הנפגעת תחושה מסוימת של נחמה, אם נתנו הרגשה של תמיכה ושל אהדה, כבר יש בהם תועלת. מה שאין בו תועלת הוא הצדקנות המתלווה לכל מפגן של צעקנות. מי שמזדרזים לקבוע שהנוער אשם, או סטטיק ובן־אל, או החינוך המתירני, או התלבושת הקצרה מדי. בציבור הדתי נשמעו השבוע לא מעט טענות מהסוג הזה. ואולי כדאי שהטוענים יעיינו בדוח של ברוקדייל, שמממצאיו עולה ששיעור משמעותי מהנחקרים היו נערים תוקפים מבתים דתיים וחרדיים.
אז מי אשם? לא קל לזהות גורם אחד, או שניים, לא קל לבודד אותם ולמצות מהם המלצות לשינוי מדיניות כללית. כן - הפרדה מוחלטת של גברים ונשים תחסל חלק מהבעיה, אבל אין קונים לרעיון הזה. כן - נורמות של צניעות והימנעות ישפרו את המצב. אבל גם לזה תתקשו למצוא קונים. כן - אכיפה היא רעיון מוצלח. תמיד אפשר לשפר אכיפה. אבל ראוי להיזהר שלא להפוך אכיפה להרשעה בלא דין ומשפט. גם לנאשמים עומדת חזקת ההגנה והחפות. כן - היה קשה לא להיבהל ולהזדעזע ממה שקרה באילת. ואולי גם זה משהו. כל עוד יש זעזוע, יש תקווה.
סטיית תקן
1. כשאתם עוקבים אחר התחרות בין יש עתיד־תל"ם וימינה על המקום השני בסקרים, זכרו שבשלוש מערכות הבחירות האחרונות הסקרים האחרונים נתנו לבנט בערך מנדט וחצי יותר ממה שקיבל בפועל, וללפיד בערך מנדט פחות ממה שקיבל בפועל (החישוב מסובך, אבל לא בלתי אפשרי).
2. נתניהו ויתר השבוע על בחירות, אף שעל פי ממוצע הסקרים גוש הימין־חרדים היה מקבל 63 מושבים אם הבחירות היו נערכות היום. זה אומר אחד משני הדברים: או שנתניהו חושב שבנסיבות הנוכחיות פער של 3 מנדטים הוא עדיין סיכון גדול מדי, או שהוא ממש לא סומך יותר על הגוש (כלומר, על בנט), ואז כדאי לשקול מחדש את החלוקה המקובלת לגושים.
3. בסוכנויות ההימורים עדיין מהמרים, ובפער ממשי, על ג׳ו ביידן כנשיא הבא של ארצות הברית. ובכל זאת, הפער הצטמצם. גם בסקרים הוא קצת הצטמצם. אם כי, וזה חשוב, טראמפ הוא הנשיא שמגיע לסוף הקיץ בעמדה הגרועה ביותר בסקרים לעומת כל נשיא שהיה לפניו.
4. חובבי מודלים סטטיסטיים עשויים לזכור שהמודל המוכר של FiveThirtyEight נתן הסתברות גבוהה לניצחון של מנצ׳סטר סיטי בליגת האלופות. סיטי עפה בחצי הגמר. הבאות בתור אחריה היו ליברפול (עפה עוד קודם) ובאיירן מינכן (זכתה). אם תרצו להתאכזב שוב, המודל של אותו אתר מציב כרגע (נכון לרביעי בבוקר) את בוסטון כמועמדת בעלת הסיכוי הגבוה ביותר לנצח ב־NBA. אחריה הלייקרס, מה שנשמע יותר סביר.
השבוע הסתייענו בנתונים של איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המועצה לשלום הילד, ארגון הבריאות העולמי, משרד הבריאות, מכון מאיירס־ג׳וינט־ברוקדייל, פיו, איחוד האוניברסיטאות האמריקאיות, Inside Higher Ed, סקרי "מעריב", ערוץ 13, רדיו 103FM, ערוץ 12, ושאר כלי התקשורת.