זה היה דו־קרב בצהרי היום בין ג'נטלמן שמאחוריו כיתת טירונים ובין מאפיונר שמאחוריו צבא של דוברמנים. בסיבוב הזה הג'נטלמן ניצח. לא בנוקאאוט, בנקודות. החשובות. לא תהיינה בחירות בחודשים הקרובים. נבלמה הפגיעה במערכת החוק. סוכל ניסיון הסיפוח. זה ברור. מה שלא ברור הוא מדוע מתנהל בישראל ויכוח על מועד הבחירות. קמפיין הבחירות מתנהל בפועל כמעט שנתיים. עד אז המאמץ השמאלני אמור להתרכז בכרסום התדמית של בנימין נתניהו והליכוד תוך ניהול קרבות על כל סעיף. בייחוד בנפיצים שבהם בנושאי חוץ וביטחון. גם אם איראן, למשל, נדחקה ממעמדה כאיום קיומי עכשווי, יש לנתניהו את ראש המוסד יוסי כהן, שהצהיר שטורקיה היא אויב נורא יותר. אני רק תהייה: לא מפריע לעובדי המוסד שהמנהל שלהם גייס אותם לשרת אג'נדה מפלגתית ואישית של אדם מושחת?
השמאל מצפה שיצוץ איזה קש שישבור את גב הגמל. שקר מזעזע, הכפשה נבזית, עבירה פלילית - משהו. הסתבר שזה לא גמל, לא ציפור, לא מטוס, זוהי אאודי משוריינת נגד הסכמים, נורמות וחוקים. מה שנותר הוא סוג של התפכחות בסגנון בן־דרור ימיני ("ידיעות אחרונות"): "אלף פעמים הגנתי על נתניהו. אמרתי שהוא לא ארדואן. שההתקפות עליו מוגזמות... ההתנהלות של ביבי בשבועות האחרונים הופכת אותי להרבה פחות בטוח". כאילו... מה שייך ארדואן? ימיני ממתין שהוא יתקן את דרכיו?
ככלל, המאמץ להבין או לפצח את נתניהו על מנת להתמודד מולו הוא חבל"ז. די בסירחון שעולה מסביבו ובצורך להתנקות ממנו. כל השאר הם סריסים מהונדסים, גוזרי קופונים, אידיוטים שימושיים וציניקנים של שלוש הכ"פים (כבוד, כסף וכוח, על פי נביאם מיקי מכלוף זוהר). מה שזוהר שכח לומר הוא שכדי להגיע אל השילוש הקדוש הזה צריך לעבור דרך שלוש השי"נים: שפלות, שרלטנות ושקרנות.
הקמפיין המתגלגל של נתניהו ושות' נמדד על פי טמפרטורות השיסוי של ישראל השנייה (זהו הביטוי שאותו נוקטים האידיאולוגים החדשים של הימין) בישראל הראשונה (החילונית־אשכנזית) ובישראל השלישית (הערבים). כל תיקי נתניהו הם כסף קטן לעומת התיק של שיסוי עדות המזרח בערבים, באשכנזים ובשמאלנים, והחיבור של מוות לערבים עם נקמה באשכנזים הוא שיאו של קמפיין השנאה. ישראל השנייה, על פי האפיון של האידיאולוגים החדשים, היא הקורבן המזרחי שנאבק בהם על זהותו וכבודו. הם רואים בנתניהו את מלכם־מושיעם־משיחם והכלי שלהם להכות בישראל הראשונה.
הרקע הגלובלי וההיסטורי למאבק בין ישראל הראשונה והשנייה הוא ראש החץ של המגזר החילוני־ליברלי בעולם כולו. מדובר בשבירת הרגלים, מסורות וטבואים בתבניות הלאומיות, המשפחתיות, המגדריות והדתיות. בישראל מאיים התהליך הזה על הזהות של ישראל השנייה, ומדובר בטרגדיה (אמיתית) שנעוצה, בין השאר, באורח שבו עולם אכזר שופט אנשים ומגזרים על פי סטנדרטים שמנציחים את עליונות הגזע הלבן. האירופים ששלטו במאות הקודמות בעולם המסחרי, המדעי והתרבותי שלטו גם בעולם הדימויים והזהויות. האמריקאים שהשתלבו בו מעצם היותם לבנים וצאצאי אירופה ניצלו את השליטה העולמית שלהם בשוק התדמיות (הוליווד, כלכלה, טלוויזיה) והפכו את הקביעה המופרכת, לבן זה יפה ונכון, למודל המועדף בעולם.
המאה הבאה הולכת ומתנערת מעולם הדימויים הזה, ומאבק השחורים בארה"ב צובר נפח אלקטורלי לטובת שינוי תדמיתי, אלא שעד שזה יקרה, נפגעו, בעולם ובישראל, דורות של כל מי שלא תאמו את המודל הלבן. האתיופים בישראל הם הדוגמה האחרונה.
הקרב על האסי
בישראל המצב הזה בעייתי שבעתיים: המודל האשכנזי הלבן התקבע, משום שנציגיו ייסדו, בנו, לחמו וניהלו את המדינה (ודאי שלא רק אשכנזים, אבל מדובר בשליטה תדמיתית שיש לה גם אחיזה בהיסטוריה). הבעיה הכאובה הנוספת בישראל היא שהעליות המזרחיות, ברמת התדמית והדימוי, היו דומות פיזית ומנטלית לאויב הערבי, משום שקרקע צמיחתן בארצות ערב. יהודים פולנים דומים לגויים פולנים, מרוקאים יהודים למרוקאים מוסלמים, הודים יהודים להודים וכו'. שום שרשרים של מאה קראט "חי", מגן דוד או כיפות "מסורתיות" לא הצליחו להתמודד מול המציאות הבעייתית הזו, בייחוד בימי טרור.
הראשון שהבין שהדמוגרפיה המזרחית היא הכלי שלו נגד ישראל הראשונה, זו שנידתה אותו, היה מנחם בגין. הוא שיסה את ישראל השנייה בקיבוצניקים, שבימיו היו כביכול נציגי האשכנזים ("הבריכות בקיבוצים"), והזיהוי עם הליכוד וש"ס בהמשך היה אוטומטי: זה הבית שלנו. הדוברים החדשים של המזרחיות הפגועה הפכו את המצוקה לאידיאולוגיה שחלקה פוליטית וחלקה מיסטית, ובחסותה מנקז נתניהו את התסכול (המוצדק) של ישראל השנייה נגד הערבים, האשכנזים, השמאלנים, ולאחרונה נגד מערכת המשפט האשכנזית הלבנה.
בזמנו ניהל בגין קמפיין שהבטיח לישראל השנייה תיקון המעוות, ואין ספק שהתכוון לכך. הליכוד בשלטון זה עשרות שנים, והמשאבים שהיו אמורים להציע לאזרחי ישראל השנייה ולקומם את כבודם וזהותם לא הגיעו. ההבטחות של בגין הופרו, השיסוי נשאר, הכסף והכבוד הלכו למתנחלים. במקום תשתיות מחלק נתניהו לישראל השנייה בונוס של נקמת ישראל השנייה בראשונה. הדוגמאות פזורות על פני עמודי החדשות (תרגיעו, לא כל מזרחי שנוטר הוא מזרחי שנוקם). הדוגמית האחרונה היא המאבק על נחל האסי של תושבי בית שאן נגד הקיבוצניקים של ניר דוד.
הסיפור של ניר דוד מתחיל בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת. בישראל היו רק כ־250 אלף איש. בעמק היו ארבעה קיבוצים זעירים שהוקמו כדי להשתלט על אדמותיו, ביניהם ניר דוד. האדמות שנרכשו עבורו כללו את מעיין הסחנה הסמוך. חבר הקיבוץ צבי בהיר ז"ל (גילוי נאות: קרוב משפחה) הקים וטיפח במשך עשרות שנים את פארק הסחנה עבור כל אזרחי המדינה. יש בפארק בריכות ושטחים מדושאים, הוא יכול להכיל כעשרת אלפים נופשים, והוא ממוקם כמה מאות מטרים מניר דוד.
השאלה היא למה תושבי בית שאן מתעקשים על כניסה דווקא לאותו קטע קטן שעובר בתוך הקיבוץ ולא הולכים לפארק הסחנה הסמוך. אולי משום שאת הסחנה פוקדים גם בני דודנו הערבים, אולי שעמום קיץ והקורונה, ואולי זו נקמת ישראל השנייה והמשוסה. התוכנית לשיכוך השיסוי היא להפוך את המשך האסי שיוצא משטח הקיבוץ להיות שטח ציבורי עבור תושבי בית שאן. אבל זו ממשלת הליכוד של נתניהו, אז למה לשפוך כסף כדי לצנן מדורה קטנה אם אפשר לשפוך דלק ולהצית תבערה גדולה.