ביום ראשון התפטר ראש אגף התקציבים באוצר, חודש לאחר שהתפטר החשב הכללי. הסיבה: התנהלות לא אחראית של האוצר. לכאורה - שטויות, אפשר להסתדר עם 1/12 של התקציב האחרון, שעבר ב־2018. אבל זהו, שאי אפשר. הצרכים השתנו, ואחרי שלוש ממשלות מעבר, האוצר מחלק 12 מיליארד שקל בעקיפה נונשלנטית של חוק התקציב ואישור הכנסת, ומערער את היציבות הכלכלית. ישראל על סף ירידה בדירוג האשראי, והמשמעות תהיה ריבית גבוהה באמצע משבר, ואיום ממשי על רבים שלא יצליחו לעמוד בהחזרי המשכנתה.
ביום שלישי נפתחה שנת הלימודים, או שמא נפתחה בקפסולות, או שלא נפתחה כלל. ההחלטה המבולבלת התקבלה בקבינט הקורונה בחצות ה־31 באוגוסט, בזמן שיותר ממיליון תלמידים כבר ישנו בלב נרגש, כשהילקוט מוכן למחר.
באותו יום גם הגיעה המציאות, ולאחר תעמולה של שנה על ה״פרוטקשן״ של הליכוד, שר הביטחון בני גנץ אפשר להעביר כסף קטארי לחמאס כדי שיפסיק לשרוף לנו שדות, עד לפעם הבאה. רוני גמזו, הפרויקטור שנבחר לאחר תהליך מפרך של חודשים ונלחם כבר חודש על שיטת הרמזור, אמר שאין היגיון בדרך שבה מתקבלות החלטות, וכל אדם אחר כבר היה קם והולך. ברקע, האבטלה משגשגת ומתרבים המרשמים לתרופות פסיכיאטריות, בעוד התחלואה חצתה את קו ה־3,000 ביום והעמידה אותנו במקום הראשון בעולם.
ממשלת חירום קורונה, 34 שרים ו־16 סגנים, וקשה שלא להבחין שמשהו פשוט לא עובד. לרגעים נדמה שאפשר לשים את האצבע על הסיבה - זה החרדים! הרב קנייבסקי אומר לבחורי ישיבות לא להיבדק, ואז צריך להשקיט אותם עם קופסאות תקציב גנובות וטיסות לאומן, כדי שימשיכו לתמוך בקואליציה. אבל גם החרדים איבדו כל אמון במערכת. חבר מועצת ביתר עילית התלונן השבוע על התיוג השרירותי כעיר "אדומה": ״יש לי תחושה שפשוט היו להם ברשימה כמה ערים ערביות, אז הם אמרו: יאללה, בואו נצרף גם אחת חרדית״. לפעמים כבר קשה לשמוע את תיאוריות הקונספירציה היצירתיות בלי לצחוק בקול.
אנחנו עסוקים בוויכוחים האוטומטיים, ולא מספיק מפנימים שמשהו כאן השתנה. המיינסטרים כבר לא מאמין במערכת, ולכן תיאוריות הקונספירציה, שתמיד התקיימו רק בשוליים, הפכו למיינסטרים. ככה זה כששום מוסד שלטוני כבר לא עובד כמו שצריך - אי אפשר לנהל תקציב, מתלוננים על לקונות, אבל לא מצליחים לתקן שום דבר, ההסכם הקואליציוני מופר כדרך חיים, הטריומוויראט של ראש הממשלה עם שר הביטחון ושר החוץ התאייד, והשרים למדים על הסכמי שלום ממהדורת החדשות. אפרופו חדשות - גם לתקשורת, שאמורה להתריע על בעיות - כבר אף אחד לא מאמין. מחציתה משתלחת בנתניהו באובססיביות, ומחציתה מהללת אותו ללא סיבה. עם מציאות כזו, כל תיאוריית קונספירציה הזויה הופכת לקבילה.
המשבר השלטוני עמוק מכפי שאנחנו נותנים על כך את הדעת. זה התחיל לפני שנים כבעיית משילות, אך משזו טופלה בגחמות במקום בחשיבה ארוכת טווח, היא רק החריפה. זכינו למעקפים מתוחכמים, אבל בכל פעם שהוטלא עוד טלאי - נוצרו בעיות חדשות. מפה לשם, נראה שהגענו לשיא: אפס אמון ציבורי במערכת פוליטית שלא מסוגלת לקבל הכרעה וגם לא מסוגלת לקיים פשרה כשאין הכרעה; מתנהלת ללא מינויים בכירים כמו מפכ״ל ופרקליט מדינה; מדלגת על כל המנגנונים השלטוניים כמו תקציב או קבינט ביטחוני; מפירה את ההנחיות של עצמה; ומרוקנת ממשמעות את תפקידי השרים עם משרדים מומצאים ומידור של בעלי תפקידים רציניים.
כולם עצבניים, מפוטרים, מקופחים, מושתקים, צועקים - ככל שיענונו כן נרבה וכן נפרוץ! וכולם מעונים וכולם מתרבים וכולם פורצים, רק לאן...? אפשר לומר ששלב א׳ בפרויקט התכת המוסדות השלטוניים עבר בהצלחה, והגיע הזמן לשלב ב׳. בנייה מחדש.
לעזאזל הקרדיט
חברי הכנסת התאבדו פעמיים בשנה החולפת כשפיזרו את עצמם לדעת והלכו שוב לבחירות, וכאילו לא למדו דבר, הם ממשיכים באותם משחקי פוליטיקה קטנה. שולי מועלם נחטפה מבנט לליכוד במסגרת הקרב על הציונות הדתית, ועפר שלח מאתגר את יאיר לפיד בפריימריז ביש עתיד. הבעיה היא שהמציאות המטורללת שלנו היא תוצאה של עודף פוליטיקה, לא חוסר. אז אם נבחרי הציבור כבר יודעים להתאבד כל כך יפה, לפחות שיתאבדו עם משמעות.
אפשר להותיר חותם משמעותי גם בלי תואר של שר או ראש ממשלה (שלא לדבר על חליפי). מיצינו את ה״כן ביבי, לא ביבי״, וגם את ההתארגנויות לקראת הבחירות שעלולות להגיע בכל רגע נתון ואולי גם לא. אז שיתכבדו כל המנוטרלים והמדוכאים והאופוזיציונרים והאופוזיציונרים למחצה, יתפנו מהפוליטיקה הקטנה שבכל מקרה לא מובילה לכלום, ויעשו יחד עבודה בבניית תשתית רצינית לשינוי שיטת הממשל.
השיטה הנוכחית כבר לא עובדת עבורנו, מה עוד צריך לקרות כדי שנבין? השינוי צריך להיות עמוק, מקיף, חכם, ולא להיגזר מיתרון פוליטי לאחת המפלגות, אלא מכך שיהיה נכון למערכת כולה. אנחנו זקוקים למערכת שלטונית שתהיה מבוססת שוב על הפרדת רשויות מוסכמת, ועל מנגנוני קבלת החלטות שאשכרה יכובדו. שבפני הציבור יעמדו לפחות שתי אלטרנטיבות שלטוניות אמיתיות, ולכל מערכת בחירות יהיה מנצח ברור שיוכל למשול אבל גם להיות מבוקר. מערכת שתייצר תחרות בין מצוינים ולא בין עסקנים, ושהטוב מביניהם ינצח, ויתומרץ לעשות כמיטב יכולתו בהווה וגם לגדל דור צעיר.
נוטים להאשים רק את נתניהו בכך שהוא להוט אחר ״מהלכים היסטוריים״, אבל המערכת השלטונית כולה בנויה על מרדף הקרדיטים, בין שעל מעשה אמיתי ובין שלא, כדי לעלות קצת בסקר הבא. מערכת טובה תיבנה על היפוך היוצרות: כהונות שלמות של ארבע שנים, שבמסגרתן המטרה היא להספיק לעשות כמה שיותר, ואז אולי גם לקבל על כך קרדיט אם התוצאות יחזיקו לאורך זמן.
הארי טרומן אמר ש״אין גבול למה שאדם יכול לחולל אם לא חשוב לו מי יקבל את הקרדיט״. הוא צדק. טרומן הכניע את יפן וסיים את מלחמת העולם השנייה. הוא בלם את הקומוניזם, ביטל את ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי, הקים את האו״ם, היה המנהיג הראשון שהכיר במדינת ישראל, ושיקם את אירופה עם תוכנית מרשל.
אגב, הוא גם היה הנשיא הראשון שכיהן במשך שתי קדנציות תחת חוק חדש. הנורמה תמיד הייתה קיימת, אבל החוק עבר לאחר שקודמו רוזוולט נבחר בפעם הרביעית, לקדנציה שהסתיימה עם מותו. הקונגרס חוקק אז את המגבלות, כי הבין את חשיבותן לממשל אמריקאי בריא ויציב. לקראת המבנה השלטוני החדש והמשופר שלנו זה בהחלט משהו שכדאי לחשוב עליו.
