התפעמתם? יופי. עכשיו חוזרים למציאות: כשהגבולות בצפון ובעזה בוערים, כשהקורונה משתוללת והתחלואה ממריאה, כשהכסף של כולנו מחולק בפראות כדי לשחד מגזרים מקורבים, כשההפגנות צוברות תאוצה, כשמשפט השוחד קרב והכלא הוא האופציה הסבירה, כשמספר המובטלים מגרד את המיליון - אז מה עושים? נכון. בורחים.
מדינת הבריחה השבוע היא אבו דאבי. בשוך הדיווחים המתפעמים על האירוע ה"היסטורי" יש טעם להבריש את הקונפטי התקשורתי ולהבין שמדובר בתרגיל בחירות של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. משלחת של פקידים מטעמם (אף נבחר ציבור) ישראלים ואמריקאים, ועיתונאים חירשים ממשק כנפי ההיסטוריה ועיוורים למציאות, באו, ראו ו"ניצחו".
לטיסה קדמה הצהרה "היסטורית" מצד אבו דאבי על ביטול החרם על ישראל. מאות ישראלים מנהלים שם קשרי מסחר משך כמה שנים, וההצהרה, כמו ההצגה כולה, נועדה לתמוך בתחושה ה"היסטורית" לצורכי טמטום הציבור.
להזכירנו: ביוני לפני שנה כבר נערכה בבחריין "ועידת שלום כלכלית היסטורית". כמי שמכירים את עמך ישראל וכמיהתו לשלום (כל זמן שלא מתערבים לו בכיבוש בגדה, ובחיכוך המדמם בעזה ובצפון), הפליאו אז נתניהו, המוסד והסעודים (בחריין היא שכונת אי סעודית) לתעתע בתקשורת הישראלית: שינעו עיתונאים לבית כנסת "ייצוגי" כדי לפרוט על הסנטימנט היהודי הפבלובי, הביאו ל"סדנת שלום" את נציגת משרד החוץ הבחרייני, יהודייה שכיהנה כשגרירה בוושינגטון, את יועץ הממלכה לענייני יהודים האמריקאי מארק שנייר, רב ששמו מרווין הייר - ואז, כמו שפן שנשלף משרוול הקוסם צץ בוועידה בבחריין אחד, אברהם קופר, ממרכז שמעון ויזנטל (בינגו! שואה!). לאחר שהסתבר כי שטיק ה"שלום" גורגר בהנאה על ידי התקשורת והציבור, בוצע השבוע סיבוב (ספין) נוסף על היהודים.
בבעיות האמת של ישראל, אגב, המצב הורע, וזו הסיבה שחייבים להגדיל ראש ולהבין את המצב לאשורו: המארח, בן זאיד, הוא לא שוגר דדי ולא חסיד אומות העולם. הוא ביזנסמן קשוח מהזן הפרעוני. תמורת סיבוב פומבי בבית הקפה השכונתי עם הפילגש הוא דורש לסלק את האישה השנייה (סיפוח ההתנחלויות), הוא גם דורש הסכמה ישראלית לרכישת נשק מתקדם ותוכנות סייבר זדוניות, והעיקר: צה"ל מבחינתו אמור להיות המנוף הן מול איראן והן במאבק בין הסונה והשיעה.
במאבק על ההגמוניה בעולם האסלאמי האויבים של בן זאיד הם האחים המוסלמים וחמאס, המזוהה איתם. מה שגורם (בין השאר) לנתניהו לסרב להסכם ההסדרה שקיבל על עצמו עם חמאס אחרי צוק איתן. והיום, לכאורה, כאשר צה"ל לצדו, יש לבן זאיד מנוף על האיראנים. ממילא רוב חיילי צבאו הם לגיון של שכירי חרב שאינם אזרחי המדינה, אז לך דע, אולי הוא עוד יממן את הפעילות הנוכחית של מערכת הביטחון שלנו מול איראן.
דובאי או שועפאט
אני לא מתיימר לזהות נכונה את מרקם היחסים בין איראן למפרציות, אבל העובדות מדברות: לאחר הירי האיראני על מתקני הנפט הסעודיים חתם בן זאיד על הסכם שת"פ עם איראן לטובת ביטחון השיט במפרץ. המצב ביניהן הוא יריבות וחששות הדדיים. יחד עם זאת מסתובבים באבו דאבי הרבה יותר אנשי עסקים איראנים מישראלים. השבוע, אחרי תקרית שבה ירו כוחותיו לעבר ספינת דיג איראנית והרגו שני דייגים, ממשלת בן זאיד התנצלה והודיעה על נכונותה לשלם פיצויים.
ברמה האישית בן זאיד מכוון למעלה. ככזה הוא הצהיר השבוע (אל־ערבייה) כי הוא "מחויב להקים מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים", וכי החליט "להסדיר את היחסים עם ישראל למען השלום, אך אין בכך כדי להתעלם מנושא המדינה הפלסטינית". אני מקווה שילך צעד אחד קדימה ויכבד אותנו בביקור בירושלים. הלוואי. השיא כמובן יהיה ביקור באל־אקצא בפוזה של סלאח א־דין, תוך שהוא מעמיד בפינת המצורעים את משיחי הציונות הדתית, שאותם הכה בסיבוב הסיפוח האחרון. ובתקווה שיביא בעקבותיו רכבת אווירית של חברים מהמפרץ.
עכשיו לך תבין מה קורה בשערי הר הבית למג"בניק או לסמוטריץ'. אלה הרי אמורים להפריד בין מוחמד מדובאי שהגיע במטוס פרטי למוחמד משועפאט שהגיע על חמור. הפלסטינים הם אכן המשפחה הדפוקה שמקלקלת את המסיבה שעורכת החמולה המפרצית. אלא שאין מדינה או ערבי אחד בעולם שמקבל שליטה יהודית על ערבים פלסטינים, גם אם הם מעצבנים לו את התחת. האסטרטגיה של בן זאיד היא שהשלום הכלכלי יהרוג את המוטיבציה להילחם, הן של הישראלים על גורל ההתנחלויות והן של הפלסטינים על כל גרגיר עד גבולות 67'.
מה שברור כרגע הוא רק דבר אחד: אין להיסטריית השלום הנוכחית בסגנון אבו דאבי או אבו עלי שום קשר עם הבעיות האמיתיות שבפניהן ניצבים אזרחי ישראל. גם לא טיסת אל־על "היסטורית" מעל סעודיה.
בינתיים, כדי לחזק את ההצגה הנוכחית, כדרכם של משווקים לסחורה שאין להם, ג'ארד קושנר מפזר רמזים על כך שהסעודים בדרך. מומחים חוזרים ומסבירים שריאד קרועה בחילוקי דעות קשים באשר לנרמול מול ישראל. המלך, אביו של בן סלמן, יחד עם כוהני הדת, מתנגדים בחריפות. ככה? דווח כי קושנר אמר לבן סלמן "או שתגיע לטקס החתימה בוושינגטון יחד עם ראשי איחוד האמירויות ובחריין, או שיגברו הסיכויים של המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן לנצח בבחירות, ואז ייפתח מו"מ אמריקאי עם איראן, יריבתה של סעודיה, ולריאד כבר לא יהיה מעמד מועדף בבית הלבן". מדובר בפרחחות של נדלניסט ניו יורקי וטמטום גמור בהבנת המזה"ת.
במישור המדיני האמיתי, הציג השבוע שר החוץ גבי אשכנזי חלופה וציר לעומתי מול הקשר הסימביוטי והחולני בין נתניהו לטראמפ: קשר בריא עם גרמניה והאיחוד האירופי, שם רוב השותפים הם נפגעי נתניהו וטראמפ. בגיחה ראשונה לאירופה כשר חוץ, גבי אשכנזי דן בשבוע שעבר בחידוש המפגשים הקבועים בין ישראל לאיחוד. עכשיו, אחרי פעילות בני גנץ ואשכנזי לסיכול הסיפוח, סבורים באיחוד האירופי שיש עם מי ועל מה לדבר. כמו ביטול הצו מ־1972 המטיל סנקציות על קיום קשרים כלכליים עם ישראל.
כשעיתונאים שאלו את אשכנזי מה מטרת ביקורו, אמר: "לשפר את היחסים עם אירופה". הוא אומנם נשמע כמו דיפלומט, אבל ההיקש הוא גולנצ'יקי: נתניהו החריב את היחסים, אני כאן כדי לבנות אותם. והיה אם ייבחר ביידן, גנץ ואשכנזי יהיו אורחי הכבוד בוושינגטון, נתניהו וארדן יהיו רק סעיף מאולץ בפרוטוקול. והיה אם ח"ו ייבחר טראמפ, יש מצב שבו נאפסן את התקווה ונחזיר את הייאוש. ואם גם זה לא יעבוד, תמיד תהיה לנו הציניות. ו"אמרנו לכם".