לצעירים בין הקוראים - שתי המילים שבכותרת יכולות להוות הנמקה והצדקה אפשריות לאין ספור פעולות ומעשים. אבל אצל הקשישים, בני גילו של הכותב וצפונה - המשפט הקצר הזה זכור בהקשר מובהק אחד: שיחת טלפון שהקליטה המשטרה ב־1980.
מהצד האחד של הקו היו שני רוצחים, טוביה אושרי ורחמים אהרוני, שרצחו שני עבריינים במפעל "בר בקר". בצדו השני של הקו היה האלוף (במיל') רחבעם זאבי ("גנדי"). השניים הסתתרו בדירה בתל אביב וחיפשו דרך להימלט מהארץ. נטען כי "אם צריך" הייתה תשובתו של גנדי לשאלה "אז אתה יכול להגיע?".
גם בלי ההקשר הטעון, יש בצמד המילים הזה צליל של הסתייגות, מין "אם אין ברירה" או התנצלות. בבחינת תקווה כי "ההכרח לא יגונה".
השבוע שבתי ונזכרתי בביטוי הזה, אף שלא נאמר בפירוש, כששמעתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתנצל בפני משפחת יעקוב אבו אל־קיעאן.
כזכור, בינואר 2017, בשעה שכוח משטרה הגיע להרוס בתים לא חוקיים באום אל־חיראן ולפנות את שודדי אדמות הלאום ממקומם, יצא יעקוב מביתו, נכנס לרכבו ונסע לעבר כוח המשטרה במורד הדרך. השוטרים חששו שהוא מתכוון לפגוע בהם ברכבו ופתחו באש. שוטר אחר, ארז עמדי לוי, נדרס למוות. יעקוב אבו אל־קיעאן, שנפגע מהירי, דימם ברכבו עד שמת. המשטרה הודיעה כי זה היה פיגוע דריסה. כך הודיעו גם מפכ"ל המשטרה אז רוני אלשיך והשר לביטחון הפנים באותם ימים, גלעד ארדן. הוזכר גם קשר אפשרי לדאע"ש. נתניהו הסתמך עליהם כשקבע שהשוטר נרצח בפיגוע דריסה.
אבל תחקיר האירוע ובדיקות של גורמים חיצוניים העלו כי יעקוב נפגע עוד לפני שדרס למוות, ונורה שוב לאחר הדריסה. תחקיר שב"כ קבע שאין כל ראיה לפיגוע, ומח"ש אמרה כי יש חשד ל"כשל תפקודי חמור" של המשטרה.
# # #
הנגב הוא הדרום הפרוע. בדואים שודדים מאות אלפי דונמים מאדמות המדינה, בונים רבבות בתים לא חוקיים, משתוללים בכבישים ומעורבים בפשיעה חמושה ואלימה. גורמי האכיפה מהססים לבצע צווי הריסה. והנה, כשכבר מגיעה המשטרה לעשות מה שצריך - זה נגמר בטרגדיה.
לכן אפשר אולי להבין מדוע היססו המפכ"ל, השר לביטחון הפנים וגם ראש הממשלה לגנות את המשטרה ולטהר את שמו של אבו אל־קיעאן. הרי זו מלחמת בני אור בבני חושך. מאבק נגד שודדי אדמות הלאום, מפירי החוק, ו"כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים". לכן אולי התאפקו כל השנים. לא טיהרו את שמו של אבו אל־קיעאן, ולא שינו את הגדרת האירוע מפיגוע לתאונה טרגית.
זמן רב יודע נתניהו, כמו רבים, כי האירוע באום אל־חיראן לא היה פיגוע. הוא גם ידע שיום יבוא והוא יתנצל. אם יהיה צורך. סתם לא מבזבזים התנצלות.
רק אלשיך דבק עד היום בגרסת הפיגוע. בנובמבר 2017 תקף המפכ"ל בחריפות את מח"ש על הערכתה כי יעקוב לא היה מחבל ו"הפיגוע" לא היה אלא תאונה טרגית. השבוע חשף עמית סגל בחדשות 12 כי לאחר שאלשיך השתלח במח"ש פנה אורי כרמל, ראש מח"ש דאז, לפרקליט המדינה שי ניצן כדי שזה יגן עליו מפני המפכ"ל. ניצן סירב והורה לכרמל לא להגיב על המתקפה. ניצן ידע באותה עת כי התנהלותו של אלשיך "שערורייתית" אבל חשש שמא ביקורת עליו תערער את אמינות המשטרה, שניצבה בחזית חקירות ראש הממשלה. טיהור שמו של יעקוב אבו אל־קיען בשלב זה עלול היה, בעיני ניצן, "להועיל למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק, ודי לחכימא".
יום לאחר הפרסום של סגל הזדרז נתניהו להתייצב מול המצלמות כדי להתנצל על מותו של יעקוב. "אמרו שהוא מחבל. אתמול התברר שהוא לא מחבל", אמר. כך בפשטות, כפי שהיה ידוע, גם לנתניהו, כבר יותר משלוש שנים. אבל עכשיו נתניהו קם והתנצל. כי התגלה הצורך.
ולמה היה "צריך" לפתע? כי התהפכו היוצרות. כי לפתע פתאום לא מלחמת בני אור בבני חושך. לא השוטרים הטובים שנכנסו בבדואים הרעים. לפתע פתאום נתגלגלה לידיו הזדמנות להוכיח כי "בכירי הפרקליטות והמשטרה הפכו אותו (את אבו אל־קיעאן) למחבל כדי להגן על עצמם".
ולא רק כדי "להגן על עצמם" טייחו הפרקליטים והשוטרים את המסקנות ומנעו חקירות. בעניין זה צודק נתניהו. שי ניצן אמר ברמז מדוע אסור היה באותה עת לתקוף את אלשיך. זה לא היה הזמן הנכון להחליש את מעמדו. ודי לחכימא ברמיזא זו.
זו דרך פעולתם המושחתת של בכירי המשטרה, הפרקליטות, ולרוב (לא במקרה זה) גם של מח"ש. אבל זה בדיוק גם ה"מודוס אופרנדי" של נתניהו. הם מנהלים ביניהם קרב. ושני הצדדים אינם מהססים להקריב גם את הערכים הנעלים ביותר כדי לנצח. הפרקליטות מוכנה להמשיך להגדיר את אבו אל־קיעאן, הקורבן הטרגי, כמחבל. ואת השוטר שנהרג בתאונה - כקורבן טרור, רק כדי לא לפגוע במאמציה להרשיע את נתניהו. ממש כפי שהיא מוכנה לעשות עסקת עד מדינה עם עבריין כדי להפליל עבריין כבד ממנו. מוכנה לעשות עסקה עם רוצח ולסכם עמו על שמונה שנות מאסר - אם יפליל את ראש ארגון הפשע. זה אולי לא מוסרי, כי רצח הוא רצח, אבל זה עשוי להועיל לחברה.
ובדומה לכך מוכנה הפרקליטות לגרום עוול כדי לעשות מה שבעיניה נתפס כצדק. הם יתקנו את העוול רק בלית ברירה, "אם יש צורך", או בעת שיגיעו למסקנה כי עשיית הצדק עם הקורבן הבדואי אינה מפריעה להם עוד במלחמתם בראש הממשלה.
# # #
ונתניהו? הוא יודע היטב "מה צריך". גם כלפי משפחת אבו אל־קיעאן, גם בהחלת הריבונות, גם בפרסום המכרז לבניית השכונה היהודית בגבעת המטוס, באישור בנייה בשדה התעופה עטרות, או בסילוק ההשתלטות הבדואית על אדמות המדינה בחאן אל־אחמר. אבל רק השבוע ביקשה המדינה בשמו דחייה של חצי שנה במתן תשובה לעתירה מדוע היא גוררת רגליים ולא עומדת בהתחייבותה להרוס את המאחז הבדואי על כביש 1, ודחתה לסוף השנה את מכרז גבעת המטוס שהיה אמור להסתיים השבוע. כי למה לבנות בירושלים (כצו הדורות) ולמה להרוס את חאן אל־אחמר (כצו בית המשפט)? בונים או הורסים - רק "אם צריך", וה"צריך" של נתניהו לעולם יהיה פוליטי או תועלתני־אישי.
הוא לא היה מבזבז התנצלות בפני משפחת אבו אל־קיעאן אם ההתנצלות לא הייתה משמשת אותו כעמדת ירי (מוצדק נקודתית) על הפרקליטות והמשטרה. הוא לא יבטיח שוב להרוס את חאן אל־אחמר "ממש בקרוב" או לבנות בירושלים - אם לא יזדקק בדחיפות לקולות הימין.
ואם לא יהיה די בהבטחות השחוקות הללו, ומצבו בסקרים יהיה רע ממש - אולי אפילו יהרוס פחון סמלי במאחז הבדואי, או יקיים טקס חלול להנחת אבן פינה לשכונה חדשה בירושלים. ואם ערב הבחירות יחשוש מכוחו העולה של בנט אולי אפילו ימלמל שוב משהו בסגנון "מיד לאחר הבחירות נבחן אפשרות להחלת ריבונות בירושלים רבתי", כי עשיית צדק או בניין המולדת ומלחמה בשודדי אדמתה אינם משאת נפשו. את האידיאולוגיה של מחנה הימין הוא מגשים רק "אם יש צורך".