קראתי בעצב את דבריה של אישה בת 87, דיירת בבית אבות בבאר שבע, שבחצי השנה האחרונה, מאז תחילת הסגר הראשון, חלה החמרה ניכרת במצבה הגופני והמנטלי. אותה אישה אמרה מעומק לבה: "אני רוצה שהילדים, הנכדים והנינים שלי יהיו חלק מהחיים שלי. הבית הזה הפך מאז הקורונה למצבה". ועוד הוסיפה: "הורגים אותנו, כולאים אותנו, אני מעדיפה לחלות בקורונה מאשר להיות בודדה".
בגיל מסוים מסוכנת הבדידות לא פחות מקורונה. בעבר לא היו הבודדים שורדים. הקבוצה חיזקה אותם, שמרה עליהם ואפשרה להם להתפתח.
בבתי הסוהר, עונש קשה הוא בידוד המוגדר כ"צורת כליאה הפוגעת קשות בבריאות הנפשית והגופנית של הכלואים, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, בנסיבות מסוימות הבידוד מהווה עינויים", וזאת אפילו בבידוד קצר. "כאשר המשמעות היא הרחקת הכלוא משאר הכלואים, לעתים לתקופה בלתי מוגבלת, תוך ניתוק הכלוא כמעט מכל מגע אנושי משמעותי ואינטראקציה חברתית - מדובר בפרקטיקה אכזרית אשר נוגדת באופן מהותי את הניסיון לשקם ולטפל בכלואים" ("רופאים לזכויות אדם" דוח מצב מרץ 2016 - פוליטיקה של ענישה).
אומנם אין דין בית אבות כדין בית סוהר, אבל הבדל מהותי אין. נכון שהיום זה צו השעה - בידוד מחוסר ברירה, בידוד הגנתי, אבל יש לתת את הדעת על כך שאולי הוא מסוכן לא פחות.
בדידות היא גם תחושה סובייקטיבית: לעתים אדם הנמצא לבד אינו בודד והוא מעסיק את עצמו, חווה חוויות ונמצא באינטראקציה, ולעתים יכול אדם לחוש בודד גם אם הוא נמצא בקרב אנשים ואפילו בני משפחה. אבל בדידות היא זמן פנוי לחשוב, לחשוש, לטפח מחשבות שליליות על מחלה או מוות, זמן שבעקבותיו מתפתחים חרדה, דיכאון וכאבים, חוסר תיאבון, חוסר יכולת ליהנות, מחשבות טורדניות על ההווה והעתיד, הפרעות בשינה ומצוקה נפשית. מכאן לא רחוקה הדרך למחשבות אובדניות.
אנחנו על סף תקופת בידוד ארוכה. בואו נחשוב על שכנינו הבודדים בבניין ועל יקירינו המבודדים בבתי אבות ובדיור מוגן. נהיה עמם בקשר, נראה להם שאכפת לנו ונדאג שגם אחרים מבני הבית יעשו כך. עבורם זה חמצן לנשימה. ואם מתגלה מצוקה - זו לא בושה לקחת כדור קטן שמביא לאושר גדול ולא בושה לפנות לרופא. אל תשליכני לעת זקנה. כולנו נהיה בסוף זקנים, אך נקווה שלא בודדים.