בספר המורשת של בנימין נתניהו (שיום יבוא ובטח ייצא לאור) יופיע פרק שכותרתו תהיה "אלמלא הקורונה". צחוק הגורל: אחרי שנים של מאבקים קשים, פנימיים וחיצוניים, מגיע נתניהו להישגים שעליהם עד לא מזמן יכול היה רק לחלום, ולשיא מדיני ופוליטי - ובאותו זמן אויב מסוכן, בלתי נראה לעין, מקלקל לו את ההצגה.
דווקא עכשיו, כשבזירה הפנימית לא נותר מתחרה פוליטי רציני שטרם חוסל, הושפל או הוזז הצדה; וכשבזירה המדינית ישראל שוברת את גבולות הבידוד הכמעט אחרונים שלה - נאלץ ראש הממשלה לחזור לגבולות הקורונה, כשהשאלות שמעסיקות את התקשורת הן מה תהיה תקופת הבידוד שלו, והאם הוא חייב לעבור בדיקת קורונה כמו כל בן תמותה בארץ.
בשנותיו הארוכות בפוליטיקה הגיע נתניהו לדרגת אס במיומנות הפוליטית, אך כל זה הופך לעפר ולאפר כשנגיף מסתורי משתלט על המדינה. את בני גנץ אפשר להשאיר בבית, את גבי אשכנזי אפשר להחתים על יפויי כוח באמצע הטיסה לוושינגטון - אך עם קורונה התרגילים הפוליטיים פשוט לא עובדים. אותו אי אפשר לרמות, לקנות או להשחית. הוא נשאר כאן.
ולמרות זאת, הקרדיט המדיני מגיע לנתניהו, ואין להמעיט בהישג ההסכמים שנחתמו השבוע (ללא מסיכות!) על מדשאות הבית הלבן. אומנם פרטי ההסכם עדיין לא ידועים ולא בדיוק ברור מה הרווחנו ובאילו תחומים, אך ברור שהמחסומים שהוצבו מול מדינת ישראל בעולם הערבי נפרצו, והחרם וההתעלמות התחלפו בהתעניינות ובהתחממות היחסים. מה שבמשך שנים התרחש מתחת לרדאר, מאחורי הקלעים, הפך לרשמי.
העייפות מהעמדה הפלסטינית הבלתי מתפשרת, השוררת בחלק ממדינות ערב - בעיקר המפרציות - יצאה מהכוח אל הפועל והניבה פרי עבור מדינת ישראל. נרשם כעת הישג תדמיתי גדול לישראל ברמה הבינלאומית, ושלל היתרונות העשויים לבוא עלינו לטובה בעקבותיהם הם בונוס.
מחפשי הפוליטיקה הפנימית הקטנה בכל צעד מדיני גדול שמבצע נתניהו אינם שוגים. שהרי הוא דאג שאף פוליטיקאי מלבדו לא יתקרב למדשאה ברגע ההיסטורי, ושאף שר בממשלתו לא יצטלם ליד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כי התמונות שצולמו בוושינגטון השבוע (בלי מסיכות!) עתידות לתפוס מקום מרכזי בקמפיין הבחירות הבא של הליכוד. בליגה שבה משחק נתניהו אין מקום למתחרים.
כל זה לא מבטל או מקטין את הרווח הממשי שמדינת ישראל מפיקה מהסיטואציה. הרווח הזה יישאר איתנו גם כאשר נתניהו ילך. מתי יעזוב ובאילו נסיבות - עוד מוקדם לדעת, אך את מורשת נתניהו הוא כבר יצר. זאת העובדה הבלתי מעורערת, גם אם ליריבים הפוליטיים הרבים שלו היא צורמת לאוזן.
ובכל זאת, תמונת הניצחון של השבוע לא נראתה כפי שהייתה יכולה להיראות אלמלא הקורונה. הרקע שליווה את המהלך ההיסטורי היה רחוק מלהיות חגיגי. נתניהו חזר הביתה ערב הסגר אל נתוני תחלואה מחרידים, שמצביעים על הידרדרות מיום ליום, ואיתם המצב הכלכלי והנפשי.
כולם לשבת
בעת חזרתו ארצה עלתה ביתר שאת השאלה - מי אשם בכך שהציבור לא ממלא אחר ההנחיות. הפוליטיקאים מאשימים את הציבור ("העם שלנו לא בנוי למשמעת ולעקביות"), והציבור את הממשלה ("בערב מחליטים, בלילה משנים, בבוקר מתכנסת ועדת הקורונה ומבטלת. אומרים לנו תעשו חג לבד, והם עצמם מזמינים את ילדיהם ונכדיהם. אין לנו אמון בפוליטיקאים").
הטענה על חוסר המשמעת והיעדר העקביות המאפיינים את האומה הופרכה השבוע על ידי אלפי חסידי ברסלב, שניסו להסתנן לאוקראינה דרך בלארוס הסמוכה ונתקעו בגבול במשך ימים. הם המשיכו להתעקש גם אחרי שנהדפו בברוטליות ממעבר הגבול על ידי משמר הגבול האוקראיני. הם התעקשו גם כשהשר המטפל בעניינם, זאב אלקין, העביר מסר ברור ביותר: זהו, המשחק נגמר, אף אחד לא יעבור. "אז מה", השיבו הברסלבים, "נגיע לרבי בכל זאת".
פרשת "תקועי אומן" מוכיחה טוב יותר מאלף פלפולים תקשורתיים שאין לעם הזה שום בעיה עם כוח רצון או עם דבקות במטרה. לו היינו עוטים מסיכות ושומרים על הריחוק החברתי באותה העוצמה, היינו מורידים את התחלואה ללא צורך בסגר.
בינתיים הגרסה הטוענת כי לא העם הוא האשם במצב, אלא הממשלה המפולגת והזגזגנית, ששחקה את אמון הציבור בה ובהחלטותיה, מסתמנת כמדויקת יותר.
נזכיר למי שהספיק לשכוח: ממשלת אחדות לאומית קמה במטרה מוצהרת למאבק בנגיף. כך נאמר בנאומים הפתטיים שהסבירו לציבור הבוחרים למה התפרקה מפלגת כחול לבן הגדולה, ובמקום האלטרנטיבה השלטונית שהבטיחו גנץ וחבריו לבוחריהם קמה עוד ממשלה בראשות נתניהו. ממשלה בת 36 שרים, שלא פוסקים ממריבות סביב שלל נושאים, והקורונה היא האחרון שבהם.
במערכת הפוליטית רואים את המתרחש ומסיקים מסקנות. כולם מדברים עם כולם, מתחזקים את הקשרים ואת התשתיות וממתינים להכרזה על הליכה לבחירות. לדעת רבים, לנוכח המצב יעדיף נתניהו לא למשוך יותר מדי זמן ויודיע על בחירות תוך חודשים ספורים.
נתניהו לא רוצה להגיע למצב שבו המדינה במשבר כלכלי־בריאותי בזמן שגנץ מנהל את העניינים בבלפור והוא ראש הממשלה החליפי שנאשם במחדלי הקורונה וכל זאת על רקע המשפט.
ככל הנראה, הממשלה הבאה תוקם באופן שונה לגמרי: כמעט אך ורק סביב נושא הקורונה והכלכלה ושיקום המדינה, ולא לפי הקווים של ימין ושמאל. בממשלה כזו כולם יכולים לשבת יחד: יש עתיד ויהדות התורה, ישראל ביתנו וש"ס. מפלגות שלא היה להן סיכוי ממשי להיות חלק מהקואליציה.
ויכוחים לא ייעלמו, הם יישארו במחסן, עד לזמנים טובים יותר. לימודי ליבה, נישואים אזרחיים ונושא הסיפוח ימתינו עד יעבור זעם. כמובן שהמצב הזה לא יהיה נוח לנתניהו, כי בליכוד משחקים על הקיטוב הפוליטי וגם מרוויחים ממנו. אבל אם החרדים ישתכנעו שיאיר לפיד ואביגדור ליברמן יטפלו במצב של ביתר עילית ובני ברק טוב יותר מנתניהו, ייתכן שהבריתות הישנות תיעלמנה מהחיים הפוליטיים, לפחות זמנית.