כמו כל החיים שלנו, גם הסליחה הישנה והקשה עברה מוטציה. היא הפכה להיות "סליחה אם מישהו נפגע" הכל כך פופולרית, שמעבירה את האשמה לזולת האומלל. הסליחה המדויקת יותר של העת החדשה היא "סליחה אם הובנתי לא נכון", שזה בכלל מעמיד את האחרים במצב של דביליזם גמור. אצלי הכל תקין, הבעיה היא כמובן בהבנה הקלוקלת שלכם. הסליחה הקשה ההיא, מהשיר של אלטון ג'ון ("סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד"), הפכה לקלה כנוצה. יותר מכך, בעידן הנוכחי אתה רק יכול להרוויח מאיזו סליחה טובה שאחרי שערורייה. התנצלות יכולה להיות אלמנט יחצני נהדר. "יהיה לך טוב להתנצל", אומר סוכן לסלב שלו אחרי שפגע במגזר שלם.
הסליחות הפופולריות מהשנה החולפת מעידות שחשבון הנפש האמיתי והכן ביותר אינו בין אדם למקום או בין אדם לחברו, אלא בין אדם לפיד שלו. רוצה סליחה אפקטיבית? פרסם תמונה שלך, כתוב פוסט מרגש שבו תציין כי תמיד היית רגיש לסביבה וגרוף לייקים, מחמאות והבנה למצבך. אם היית זה שפגע ובטעות נהיית קצת גזעני ומשפיל, אתה צריך להשכיל לעשות את הדבר הנכון, להפוך את הקערה על פיה ולצאת מורווח מכל הסיפור.
סדר הפעולות הוא כזה:
התכחש לדברים.
התנצל בפיד.
הפוך את עצמך לקורבן. "עשו לי שיימינג", יאמר המתנצל החכם. "אתם לא יודעים מה עברתי בשבוע האחרון, זה נורא מה שהולך היום ברשת".
קחו את הסליחה של מעיין אדם, למשל. כזכור, אחרי פרסום הסרטון שבו נראתה אישה יוצאת ממונית לאחר שגילתה שהנהג ערבי, אדם אמרה שכולנו צריכים להודות שאנחנו מפחדים מערבים. מיד אחר כך התנצלה, נופפה בחבר ערבי ובהיעדר גזענות מובנה, והפכה עצמה לקורבן וצודקת לשעתה. "אתם לא יודעים מה עשו לי ברשתות", אמרה וחזרה לעבודתה.
יעקב אחימאיר למשל פלט בשידור שמה שהיה רוצה זה לראות את סיגל גפני בביקיני. הוא קיבל תגובות מנשים שהוא שוביניסט של הדור הישן, התקרבן, ומיד אחר כך חזר לעוד יום במשרד. אסי בוזגלו קומם עליו את קהילת הלהט"ב אחרי שאמר ב"הישרדות" שהוא לא היה מרגיש נוח אם יחד איתו בחדר ההלבשה היה בחור גיי. כאילו שכל ההומואים רק זוממים להתנפל על גופו ולמזמזו ללא רחמים, ממש כמו שכל מה שרוצים הערבים של מעיין אדם הוא לשסף את גרונו של נוסע במונית ולהשליך את גופתו בחולות ראשון.
בוזגלו עבד לפי סדר הפעולות המומלץ: הכחשה (אני לא הומופוב) התנצלות (סליחה אם מישהו נפגע, לא התכוונתי), התקרבנות (לא מאחל לאף אחד את מה שעברתי). אחרי ההתנצלות הוא חזר להיות השורד האהוב והזוכה הגדול.
במקום המילה הקשה ביותר, "סליחה" הפכה למילה המשתלמת ביותר. המתנצלים המהדרין יתראיינו לגיא פינס באותו ערב עם הכותרת: "אחרי שערוריית הבלאק פייס: ברק שמיר אומר בראיון ראשון - אני לא גזען, לא ידעתי מה אני עושה, מתנצל אם מישהו נפגע, לא התכוונתי". אצל נבחרי ציבור הסיפור דומה אך שונה. כלומר, במהות הכל אותו דבר, רק הכותרות מתחלפות. לפוליטיקאי המתנצל כדאי מאוד "לשבור שתיקה" - זה הכי חזק. עשיתי טעות בכך שהפרתי בידוד והדבקתי 30 איש, הוא יגיד. היום אני יודע מה ההשלכות. אני מתנצל אם מישהו נפגע. לבי עם הקורבנות. ואז יעבור הפוליטיקאי להתקפה: לא אתן לאף אחד להפוך אותי לאיש הרע בסיפור הזה.
או אז הקהל שקורא את הדברים בעיתון בשישי בצהריים מרחם עליו ואומר: אין לי כוח לקרוא כתבה בת 6,000 מילים, אבל אם הוא כל כך נלחם, כנראה הוא צודק. תעביר, תעביר להורוסקופ, נראה מה יקרה השבוע למזל מאזניים. זוכרים את ח"כ עפר שלח שהתפרץ לעבר המראיינים שלו ("יש לך חוצפה של כלומניק, חתיכת אפס שכמוך")? לא ממש זכרתם, וזאת משום שכנראה ההתנצלות שלו הייתה אפקטיבית. הכותרות מאותו ראיון היו: "שלח התנצל, אך לא חזר בו" (מה זה אומר?) וגם: "שלח התנצל ואמר: אבל גם הם טעו". זו התנצלות מורכבת: הטעות שלי נובעת מהסביבה הבעייתית - הם גרמו לי להתפרצות.
ההתנצלות מפעם, זו האמיתית, שמערבת חשבון נפש כן, זו שבאה ממעמקי האדם המיוסר, שמרגיש נורא עם זה שבחר לרגע ב"רע", התחלפה ב"שומע, אחי, פתח אינסטגרם, מפרסם עליך סטורי, דבר איתי".