מעולם זה לא קרה לי: לא הייתי בראש השנה בבית הכנסת. הרופא ציווה עליי לא ללכת שמה מהסיבות הרפואיות של ימים אלה, ובני הרב אוהד פסק סופית: אתה לא הולך. תתפלל בבית. כך עשיתי, ושכני הטוב הוגו, בעל תוקע מיומן, השמיע בשובו מבית הכנסת לרעייתי ולי את התקיעות, כשהוא ואנחנו ניצבים משני צדי הגדר המפרידה בין חצרות בתינו.

תקיעות השופר היו תמיד לב לבה של תפילת ראש השנה. בהגיע שעתן היו צובאים על חלונות בית הכנסת ועל הכניסות גם אנשים ונשים שלא היו בו לאורך כל התפילה וילדיהם עמם. לפעמים הייתה נוצרת מהומה לא קטנה. רגזני בית הכנסת, חמי המזג – בכל בית כנסת יש כאלה – היו יוצאים מכליהם, בטענה שהנספחים־לשעה הללו מפריעים לתפילה הסדירה.

ואלמלא הרב והמתונים שבקהל המתפללים, היו הדברים מגיעים לידי התכתשות. ואכן, התהלך סיפור בשכונתנו, כי באחד מבתי הכנסת אכן הגיעו לכך באחת השנים, ואף היו נפגעים בין הנצים. איני ערב לכך. התוקעים עצמם, אני מרשה לעצמי לנחש, בוודאי לא מעטים מהם, נקש לבם לאורך כל תפילת שחרית וקריאת התורה הקודמות לתקיעות, ומי יודע אם ישנו בלילה שלפני כן.

אחריות כבדה ומפחידה על כתפיהם. בדרך כלל הם היו מיומנים שעברו את התקיעות בשלום ולהנאת הקהל, אבל היו גם מקרים שאפילו כאלה, שנחשבו מנוסים ומקצועיים ממש, נתקעו פתאום או גמגמו בתקיעות עד שנאלצו להחליפם.

ושוב סיפור שכונתי: באחד מבתי הכנסת אכן נתקע הבעל תוקע ולא הצליח, עם כל מאמציו, להמשיך. אבל איש ממתפללי בית הכנסת, גם כאלה שמפורסמים כיודעי תקוע, לא הסכים להחליפו. כל אחד מהם מצא לעצמו תירוץ להתחמקותו. אחד מהם אמר דברים גלויים: השטן יימח שמו נכנס בשופר הזה, והוא המשבש ובולם את התקיעות, ואם יוחלף השופר, הוא ישתכן גם בשני.

היה מי שהציע להביא בעל תוקע מבית כנסת אחר בשכונה. הגבאים ואיתם חלק מהמתפללים ממש הזדעזעו: אוי לאותה בושה. עד שלפתע התרומם אחד המתפללים הלא מוכרים שישב בשולי אולם התפילה, וקרא אל הגבאים: “תנו לי, אני אתקע!”. הם הביטו בו והציצו זה בזה, עד שאחד מהם שאל את האיש: “אתה יודע לתקוע?”. “יודע גם יודע”, השיב, “אחרת לא הייתי מציע את עצמי”.

הגבאים הביטו איש ברעהו במבוכה – הרב נעדר מבית הכנסת – שאלו את האיש לשמו ולמעשיו, ומשנחה דעתם הושיטו לו את השופר. הוא קם, גבה קומה ורחב כתפיים, צעד לבימה, ניקה קצת את השופר מבפנים ומבחוץ והניפו כמה פעמים בכוח מטה ומעלה לכיוון הרצפה, כדי להריקו מכל רוק וזוהמה שנצברו בו, ואז הצמידו לשפתיו.

כבר משיצאה התקיעה הראשונה מהשופר, אחזה תדהמה בציבור המתפללים. תקיעות מסוג זה, חזקות וחלקות ובלי גמגומים, לא שמעו מעולם.
הציבור עמד על רגליו מתוח, והמקריא, שנראה מפוחד משהו, התחיל לקרוא באוזני התוקע את התקיעות כמקובל, בזו אחר זו כסדרן.

ומאז, אמנון מקסים, זה שם האיש, נעשה הבעל תוקע הקבוע של בית הכנסת. הבחור שנולד והתחנך בבית דתי, אחר כך פרש ופרק מעל עצמו את המחויבויות הדתיות, שב עתה הביתה. ואין צריך לומר שנהיה גם לשליח ציבור ואפילו למקורבו של הרב. באמת בחור מקסים, אמרו הכל בבית הכנסת.