בתי החולים מתמלאים, המלחמה בעיצומה כשידנו עדיין על התחתונה, והישראלי המכוער מצפצף על כולנו; על כל אלו שממלאים את ההוראות הבסיסיות: לחבוש מסיכה, לא להתקהל, לשטוף ידיים. כל העולם ראה את "הישראלית המכוערת" ברחבת הבית הלבן, שהפגינה שוויץ ישראלי ובוז לכל נוהל ונוהג. אני רואה את הישראלי המכוער יום־יום בהליכת בוקר עם אשתי ברחובות גני תקווה וסביון: גברים ונשים בלי מסיכות, הולכים לאטם, ויש להם תירוץ: "מותר לנו, אנו עושים ספורט".
אגואיסטים נבזים. אני רואה ושומע אותם בתקשורת הממוסדת, בפעמים הנדירות שאנו עוד צופים בה: רופאי אליל, שמכונים פרופסורים לרפואה, מקשקשים עצמם לדעת בחוסר אחריות מחריד, פוליטיקאים קטנים שתוקפים את פרופ' רוני גמזו, ותוך כדי הקרב יורים בגבו. לחץ הדם עולה אצלי וגם אצל אשתי; אני קורא אותם, והם מסבירים לי ולכל האזרחים ממלאי ההוראות שהכל בלוף, שהכל פוליטי, שהכל מעשי ידי ביבי.
וישנם כאלו ששמים עצמם במקום פרופ' גמזו, פוסלים את תוכנית הסגר שלו ומציעים תוכנית־על משלהם. בלי טיפת אחריות, בלי קורטוב של ידע והבנה. האם הישראלי המכוער הזה ברח מבית משוגעים? ואני ראיתי את חסידי ברסלב, ואולי אראה אותם בחזרתם ארצה. ישראלי מכוער מזן אחר. נדמה שקבר הרבי חשוב להם הרבה יותר מהמדינה ועמה. אין להם טיפת סולידריות עם מרבית העם, רק עם קהלם.
וישנו קהל אחר, השונה לחלוטין מקהל חסידי ברסלב: הוא חש עצמו חלק מהעם, אך חלק נעלה מהעם, מוסרי, שלא יחשה ולא יחריש למען הצדק; הוא חותר לשליטה במדינה ולהשבת עטרה ליושנה. זאת קהילת מפגיני בלפור. מה השווה בינה לבין קהילת חסידי ברסלב? שניהם מאמינים שגופם חסין מפני הקורונה. חסידי ברסלב משום אמונתם שקדושת הרב מגינה עליהם ומצילה אותם מכל פגע; חסידי בלפור משום אמונתם שהתקהלות בשטח הפתוח אינה גורמת להדבקה. למה? הלוא כל חכמי הרפואה בעולם (לא כולל רופאי אליל) קובעים הפוך, ולכן כל האצטדיונים בעולם ריקים. האם משום שקדושת הצדק והמוסר מקנים הגנה מהנגיף? איני יודע, אך האם יש בקרבם תחושת סולידריות עם עמם שומר החוק?
ולעניין המחאה, אין לי ספק שכל בעלי הידע המשפטי במדינה מכירים את החלטת בג"ץ 2481/93, כאשר אזרח עתר לבג"ץ כיוון שהמשטרה אסרה עליו לקיים אסיפה בת 250 איש, עם שני רמקולים, למשך שעתיים בערב מול ביתו של הרב עובדיה יוסף. המשנה לנשיא בית המשפט דאז, השופט אהרן ברק, דחה את העתירה בפסק דין מנומק שניתח בצורה מעמיקה את הסוגיה הקרויה "אסיפה, תהלוכה (הפגנה), משמרת צמודה".
ליבת הניתוח הייתה זאת: מול זכות האסיפה וההפגנה והמשמרת הצמודה, שהיא מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי, עומדות שלוש זכויות יסוד המתנגשות בה: זכות חופש הקניין והפרטיות, זכות התנועה, והאינטרס הציבורי (השומר גם על האינטרס הפרטי). לכן זכות ההפגנה מוגבלת ומחייבת ויתורים ואיזונים. האינטרס הציבורי לא היווה שיקול באותה פסילת עתירה, אלא רק זכות התנועה וחופש הקניין והפרטיות. אבל בימים אלו האינטרס הציבורי מתנגש ברעם אדיר בזכות היסוד של ההפגנה. לא מדובר בסדר ציבורי או בכסף ציבורי. מדובר בחיים ומוות. זכות היסוד להפגנה מתגמדת מול הזכות של האזרח לחיות.