1. כבר שבועות אני חרד מהרגע שבו יפנו אליי בני בכורי או מי מבנותיי, בדיוק כשלא אהיה מוכן, וישאלו אותי: "אבוש, אתה ואנחנו זה ישראל הראשונה או ישראל השנייה?".

מה לעזאזל אשיב להם? מי אני באמת? מניין באתי? מי עיצב את דמותי, והאומנם רק ארץ המוצא של הוריי היא שתכריע? ובכלל, מה יותר טוב? מה יותר כדאי להיות?

מתוך התוהו ובוהו והחושך הנורא שהביאה עלינו המציאות, שבה הכל נשפט לפי "כן ביבי" ו"לא ביבי" והעליהום על כל מה שמאיים על עתידו של המלך ביבי הראשון - המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, העיתונות, הסמולנים ויתר ״מפיצי המחלות״ - צמחה גם התיאוריה שהפיץ לאחרונה העיתונאי ד"ר אבישי בן חיים על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".

מה אענה לילדיי? אומנם אני ממוצא סורי־דמשקאי ורעייתי ממוצא תימני, אבל אנחנו חברי קיבוץ כבר 40 שנה. בוויכוח בין בן כספית לינון מגל ברדיו 103 נקב כספית בשמי ותהה מה אני בדיוק, ומגל פטר עצמו בכך שאני נראה אשכנזי.

נכון שאני בן לפועל בסולל בונה ולאמא עקרת בית בשיכונים ביד אליהו, ושרוב ילדותי עברה עליי בשכונת התקווה בין סבתא שפרה לפריקת אבטיחים ולסרט חדש בקולנוע "התקווה", אבל בה בעת הייתי חניך גאה בתנועת השומר הצעיר, שרתי שירי מולדת וחרשתי את שבילי ישראל ונחליה. נכון שהמאבחנת הפסיכוטכנית (ככה קראו לזה) של העירייה שלחה אותי למגמת מסגרות בבית הספר שבח (מכבסי המילים והיועצים האסטרטגיים של אז נתנו לדבר הזה את השם המעודן "מכניקה עדינה") - במשך שנתיים שייפתי שם בעל כורחי, מוכה ומיוסר, ברזל זווית שלעולם לא התיישר כהלכה. ונכון שגם כשעברתי לחברת הנוער בלהבות חביבה נשלחתי לשייף ברזל זווית במשך עוד שנתיים בבית הספר עמל בקיבוץ עין שמר, אבל זה גם נכון שאני הייתי הבוגר הראשון בישראל של מגמת המסגרות שהפך לכתב צבאי, ליועץ לראשי ממשלה ושר ביטחון, למפקד גלי צה"ל ולדובר צה"ל וכיום יועץ אסטרטגי ותקשורתי.

אז מי אני לעזאזל, ולאן אני שייך? לישראל הראשונה או השנייה? מה אגיד לילדיי?

וביד אליהו, בבניין המיוחד שלנו שכה אהבתי בלה גרדיה 24, שבו ניצולי השואה אברהם ושושנה הבר התגוררו עם ילדיהם בקומה הראשונה, וחנה בקומה השנייה, ששרדה גם היא את התופת, ואילו אנחנו, ולידנו שלום גבאי ורעייתו ירדנה - אחותה של עפרה חזה ז"ל, בקומה השלישית והיוקרתית, עם אוויר ומרפסת גבוהה וגישה לגג. לרגע אחד לא הרגשתי שם "ישראל השנייה". להפך - הרגשתי שם על גג העולם.

וזה נכון שבקיבוץ בחברת הנוער שטפנו כלים בחדר האוכל בשביל כל הקיבוץ, ונכון שהרגשנו מעט מקופחים מול בני המשק, אבל "האלוהים" שלנו היה רכז המשק איתן פרידמן ז״ל, שהיה ילד חוץ "משלנו", ושהיה גם מנהל הפלחה, גם גזבר הקיבוץ וגם מנהל הקואופרטיב של המשאיות והסמיטריילרים (ואין בקיבוץ דבר יותר בכיר מזה).

אני חושב שאם לא ישאלו אותי - אשתוק. אבל אם בני ובנותיי ישאלו, אסביר להם שבבית ביד אליהו אצל סבא וסבתא התחברו יותר לסרט בערבית ביום שישי ופחות ל"ההגדה לבית פורסייט", עניין של הרגל וחינוך מבית. אבל כשיצחק נבון והערוץ הראשון סיפקו להם את "בוסתן ספרדי" ואת הלדינו, הם הרגישו שהם "ישראל הראשונה" בעצמם. ובסתר לבנו תמיד ידענו שגם אם ב"פסטיבל הזמר המזרחי" היו שירים יפים שגם חלק מהאשכנזים אהבו, כמו "הפרח בגני" של זהר ארגוב, הרי שהדבר האמיתי הוא "פסטיבל הזמר והפזמון" עם התזמורת שעליה מנצח זיקו גרציאני, הבולגרי החביב מתזמורת צה"ל (בולגרי זה משלנו, כי יש להם קבב).

ואני, שלא יודע אם אני ישראל הראשונה או השנייה, אהבתי גם את "אל תירא, ישראל" של הפסטיבל המזרחי וקצת יותר את "רק הירח" של אילנית ואת "פתאום עכשיו, פתאום היום" של שלמה ארצי, ומעל כולם את "על כפיו יביא" של רבקה זוהר.

ואחרי שנים רבות כל כך, שבהן הייתי בין העולמות הללו, זימן אותי הגורל (ואולי גם הכישורים) לשמש כיועצו לתקשורת של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ואני רק בן 34, עומד מול השלט שנקבע על דלתי וצובט את עצמי. ואז אני עושה סיבוב במסדרון הארוך של לשכת שר הביטחון בתל אביב שהייתה ריקה, כי כולם היו בירושלים, ואני רואה שכל שרי הביטחון שתמונותיהם על הקיר אשכנזים, וכך גם מנכ"לי המשרד לדורותיהם והמזכירים הצבאיים ויועצי התקשורת, ואז הבנתי את מה שהבנתי. התקשרתי לחברתי כרמלה מנשה וסיפרתי לה בגאווה: "כרמלה, היום, 50 שנה להקמת המדינה, לראשונה יש בקומה של שר הביטחון שולחן וכיסא למישהו שהוא יוצא עדות המזרח", וכרמלה השיבה לי בנזיפה: "תשתוק ואל תדבר על זה, הקווים במשרד הביטחון מואזנים". ואני קצת נבהלתי, אבל הרגשתי על גג העולם.

ואז רבין נרצח, ושמעון פרס הוחלף בנתניהו, ולמשרד הביטחון הגיע איציק מרדכי, ומאז כותל התמונות השתנה לבלי הכר. לא "ראשונה" ולא "שנייה" - מרדכי קרא לזה "מדינת ישראל המתחדשת ונבנית" - ואני הזדהיתי.

ואז הגעתי לגלי צה"ל ושוב שאלתי את עצמי - מי אני? לאחר שהתיישבתי על הכיסא ויבשו זרי הפרחים, הציע לי  חברי הטוב אמיר תמרי בהומור לגלות לציבור שאני בעצם מאמין באלוהים וגם בן לעדות המזרח. "המדינה תסער, והתקשורת תשתגע", הוא אמר. וכשהכתבת ליאת רון שאלה אותי עם כניסתי לתפקיד "בראיון חגיגי" ב"מעריב" "מהו נוף מולדתי", השבתי ללא היסוס: "יד אליהו ושכונת התקווה של שנות ה־60 וה־70 והקיבוץ של שנות ה־80 וה־90״. היא ביקשה שאתמקד והשבתי שזו האמת. וכששאלה על מוזיקה שאני אוהב - ציינתי את אביהו מדינה ואת דקלון ואת הגבעטרון, את שלמה ארצי ואת חוה אלברשטיין, וסהדי במרומים ששני השירים האהובים עליי ביותר הם "לך אלי תשוקתי" בביצועו של יואב יצחק ו"ניגונים" בביצועה של אירית סנדר משלישיית המעפיל.

אז לך תסביר לילדים שלך ב־2020 אם אני והם זה "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה", ולמה זה בכלל חשוב ואיך זה מחובר בכלל למי שמזדהה עם מנהיגותו, ערכיו ויושרו של נתניהו, או לאלו שמתנגדים לכל אלה?

וכל שאני מקווה הוא שילדיי יקראו את העיתון הזה לפני שישאלו אותי ויבינו שהם שייכים ביחד איתי ואיתכם לישראל אחת, יחידה ומיוחדת, שמורכבת מפסיפס נהדר של אנשים מתרבויות, שפות וגלויות, ושמה שמאחד את כולנו זה הצורך והרצון לחיות במדינת ישראל יהודית חזקה, מאוחדת, מתקדמת ומשגשגת, מבלי שישגעו אותנו עם שטויות.
 
2. מנהיגות והנהגה הן מוצר צריכה בסיסי, והוא חסר לנו עד מאוד. ככל שגוברים הבלבול, החרדה, המתחים ואי־האמון במנהיגות ובתהליכי קבלת ההחלטות, כך אנחנו צריכים לגלות אחריות ולקחת את גורלנו בידינו. וזה אומר להישמע להנחיות של גורמי המקצוע, לצרוך תקשורת בצורה נכונה, לא לחשוב כיצד להתחכם ו"לדפוק את השיטה" ולהתגבר על התחושה של "אני לא פראייר, אם הוא מתפלל, אני מפגין, ואם הוא נוסע לעבוד, אני הולך לים".

המחויבות שלנו כבודדים וכחברה היא לשמור על המשפחה, החברים והסביבה ועל סולידריות, ולמרות המנהיגות הרופסת ותהליך קבלת ההחלטות הפוליטי והלא ממלכתי - להתגבר על עצמנו ועל המחלה ולנצח ביחד.

ועוד יגיע עת חשבון.
 
3. אני מודיע כאן שאם יימצא הסדר טיעון ראוי שלפיו נתניהו יסיים את תפקידו וייצא מהחיים הציבוריים תמורת ויתור על הרשעה ומשפט - אתמוך בכך. אני יודע שהשלב הזה אולי עבר ושהמשפט הוא עובדה מוגמרת, אבל אני חושב שהסדר שכזה, אם תהיה עליו הסכמה בין נתניהו, הפרקליטות ובית המשפט, יהיה הסדר טוב למדינה ולדמוקרטיה ויאפשר לנו לחזור לשפיות ונורמליות ולפוליטיקה סבירה והוגנת.

לא יעלה על הדעת שאם נתניהו לכאורה כשל והוגשו נגדו שלושה כתבי אישום, מדינת ישראל, אזרחיה ומוסדותיה הם אלו שבינתיים משלמים את המחיר בהתקפות משולחות רסן ביוזמות חקיקה הזויות, בשיסוע, הסתה ופלגנות, ובפגיעה במוסדות אכיפת החוק.

כך שהסדר כזה, באם יימצא, יהיה טוב למדינה ולאזרחיה, וגם לנתניהו שעשה כאן גם לא מעט דברים טובים.

ובכלל, יום הכיפורים הוא זמן טוב ל״מחילה מבוקרת״.
 
4. רגע לפני "כל נדרי" ולפני "עננו" - בואו נחשוב לרגע על מה ולמה אנחנו כל כך שונאים בשנה־שנתיים האחרונות? על מה ולמה עינינו בורקות ושפתינו קפוצות? על מה ולמה אנחנו מתלהמים ברשתות החברתיות, ברחובות ובכיכרות? האם על עניין חיים ומוות? על ענייני מלחמה ושלום? האם על חלוקת ירושלים חלילה או על ירידה מרמת הגולן?

על מה השנאה, השיסוע והפלגנות? מי לעזאזל גרם לנו לכל אלה, וכיצד? רגע לפני השעה "הרת הגורל״ וגזר הדין, בואו נחשוב אם אכן רק איראן וחיזבאללה הם היחידים שיוכלו חלילה לאחד אותנו? האם לא נוכל לעשות זאת לבדנו, למעננו ולמען ילדינו? הנשכיל לשמור את הבית השלישי?
כשנדמה לפתע שחושך על פני תהום, אני רואה גם את קרני האור, כי אני מכיר את אזרחי ישראל ומתפלל שהשכל הישר יגבר.

גמר חתימה טובה ושבת שלום.