את השיח הציבורי המתלהט, שמתקרב מאוד לנקודת רתיחה, ניתן להסביר בדרכים שונות. יש הרואים באווירה הנוכחית ביטוי לשסע ההולך ונפער בין ימין לבין שמאל, בין "מזרחים" ל"אשכנזים", בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", בין הרוצים בארץ ישראל השלמה לבין אלה הסבורים שהשגת שלום עם הפלסטינים מחייבת נסיגה מחלק מכריע מהשטחים, וגם מהחלק הערבי של ירושלים. אפשר כמובן להציג שסעים נוספים - פריפריה מול מרכז, חרדים מול חילונים, יהודים מול ערבים.
כמעט כל ההבחנות הללו מתארות מציאות קיימת, אך ישנו מרכיב מכריע אחד שמשפיע יותר מכל על הקיטוב בחברה הישראלית: שאיפתו של שלטון לכוח פוליטי שאין לו סייגים וגבולות - מול ההבנה שחיים במשטר דמוקרטי מחייבים את הגבלת סמכותו של השלטון כתנאי חיוני לשמירת היציבות, האיזון והסולידריות של החברה כולה. כל הדמוקרטיות בנויות על התפיסה כי הגבלת כוחו של השלטון היא תנאי יסוד לקיומן. לא מדובר כאן על מרכיב אחד כי אם על מערכת משולבת ומורכבת של כללים, ארגונים ומוסדות. הכנסת היא מרכיב חיוני בפיזור הכוח השלטוני, ואין צורך להרחיב כמה חיונית מערכת משפט יציבה - במיוחד במדינה כמו שלנו, שבה לא קיימת חוקה, כמו זו הקיימת בארה"ב. בוודאי צודקים אלה הטוענים כי אסור שלבית המשפט יהיה כוח שלטוני עודף, שלא היה מיועד לו מלכתחילה. כעיקרון כללי זוהי אמירה נכונה. אך מסע השיסוי וההתנגחות במערכת בתי המשפט, ובמיוחד בבית המשפט העליון - כאילו הם אויבי הדמוקרטיה הישראלית - עבר מזמן כל גבול סביר.
היו לי לא מעט אכזבות מפסיקות של העליון (גילוי נאות - כמובן בעיקר במשפטים שבהם הייתי מעורב ואשר הפסיקה בהם הייתה מוטעית ושגויה לפי מיטב ידיעתי והבנתי), אך הטענה כי בתי המשפט החליטו, בשיתוף פעולה עם הפרקליטות, לבצע מהפכה שלטונית - וניהול מאבק נגד בתי המשפט כאילו הם אויבי השלטון הדמוקרטי - הינה טענת כזב חסרת בסיס, שיש להילחם בה בכל הכוח. אין לה בסיס ענייני, אין לה הצדקה בנסיבות חיינו, ומקורה במחלה הקשה ביותר שממנה סובלת ישראל בימים אלה.
המחלה הזאת איננה הקורונה - קשה ומאיימת ככל שתהיה המגיפה - כי אם איבוד רסן טוטאלי של השלטון לגבי הכוח שבידיו, סמכותו, וזכותו להפעיל את הסמכויות והזכויות הללו כדי להשיג מטרות שבינן ובין טובת הציבור אין ולא כלום.
בשורה התחתונה, שום משטר דמוקרטי, גם כזה שיש בו לכאורה כל המרכיבים שמניתי, אינו יכול להיות יציב אם הסמכות הפוליטית נמצאת בידי מי שאין להם שום עניין, הבנה או מחויבות להגדיר גבולות ברורים לשימוש בכוח השלטוני, גם אם מחיר האיפוק הוא מחיר אישי כבד.
בישראל 2020 השלטון נמצא בידיים מופקרות. מדינת ישראל מונהגת על ידי אדם שאיננו מסוגל ואיננו רוצה לעשות שום הבחנה בין צורכי המדינה; ערכי היסוד שעליהם היא חייבת להיות מושתתת; והצרכים, הרצונות, השאיפות והאינטרסים שלו, של רעייתו ושל ילדיו.
אומנם כל העוגנים הדמוקרטיים של המדינה עדיין קיימים ופעילים. אך ההנחה שהם יכולים להתגבר על השימוש לרעה בסמכויות שבידי ההנהגה הפוליטית היא אשליה שהולכת ומתפוגגת בימים אלה.
חוליית חיסול
ברוב המקרים שבהם קרסו משטרים דמוקרטיים, היו בהם לכאורה כל המרכיבים החיוניים להגן על עצמם: זכות בחירה שווה לכל האזרחים, פרלמנט ייצוגי, בתי משפט, עיתונות חופשית, חיים אקדמיים דינמיים ומורשת די ארוכה של חיים דמוקרטיים. ובכל זאת המשטרים האלה קרסו, כי אלו שעמדו בראש המערכת השלטונית שלהם שחקו בהדרגה את יכולתם של המוסדות הללו למלא את שליחותם.
אני מוותר על האופציה לציין באילו מדינות הדברים קרו - כדי למנוע מהחבורה הנבזית שמקיפה את ראש הממשלה ואת היחידה המשפחתית שלו להוסיף עוד ממד של הסתה לזו שהם כבר מבצעים בחריצות ובשיטתיות שאי אפשר להתעלם ממנה.
הדברים האלה כבר קרו בעבר, ואנחנו מתקדמים במסלול הזה במהירות מעוררת חלחלה.
הכלל הבסיסי ביותר של החיים הדמוקרטיים הוא הזכות השווה של כלל האזרחים לבחור ולהיבחר. בלי זה אין שום סיכוי לקיים חברה המבוססת על ערבות הדדית, על כבוד הדדי ועל היכולת של חלקיה השונים לשתף פעולה, להתפתח, לשגשג ולעצב איכות חיים ראויה. בישראל הכלל הזה אומנם נשמר, אך כחמישית מאזרחי המדינה אינם מובאים בחשבון בשקלול יחסי הכוחות הפוליטיים, והתוצאה היא שמי שמתנגד לימין הפשיסטי שמנהיג בנימין נתניהו צריך לצבור כוח שהוא בפועל רב באופן משמעותי ממחצית המצביעים.
אומנם (עדיין) אין הגבלה על זכות ההצבעה של האזרחים הערבים, אך ההסתה הבלתי פוסקת נגדם, הזיהוי של חברי הכנסת הערבים כבוגדים הרוצים בהשמדת המדינה ותומכים בטרור אלים נגדה - יוצרים אווירה של הסתייגות והתרחקות של חלק ניכר מהמפלגות היהודיות, באופן שמשבש את חלוקת הכוח הפוליטי.
הכנסת הפכה להיות במקרה הטוב למופע תיאטרלי שמעורר ניכור וסלידה מצד אזרחים רבים המתחילים לתהות - בעיקר ברשתות החברתיות - מדוע יש בה בכלל צורך. הממשלה כמעט אינה מתכנסת לישיבות קבועות. בקבינט הקורונה אין אפילו העמדת פנים של גוף רציני המסוגל להתמודד עם המגיפה המתפשטת במהירות בקרבנו. מערכות המשפט, הפרקליטות ואכיפת החוק האחרות מגלות חולשה מעוררת דאגה נוכח ההסתערות הבלתי פוסקת עליהן.
אלמלא כן, הייתה המשטרה מזרזת את החקירה בעניין הצוללות, דורשת הבהרות וגילוי מסמכים בנוגע לרווחים בסך 16 מיליון שקל שגרף נתניהו מעסקה שבהיותו חבר כנסת אסור היה לו להיות מעורב בה - וזה עוד לפני שבודקים את מקור הרווח העצום, השותפים ואת הקשר שלו למספנות בגרמניה. אילו הפרקליטות לא הייתה מוחלשת, היו ננקטים צעדים חריפים נגד ראש ממשלה המפר את צו בית המשפט בעניין הסדר ניגוד העניינים שלו. אם העליון לא היה חושש מלעשות את מה שמתחייב בנסיבות האלה, היו מתנהלים דיונים דחופים ומתקבלות החלטות חד־משמעיות נוכח ההתנהלות העבריינית של ראש הממשלה וכנופיית העוזרים שלו.
זה לא קורה, כי אל מול כל המוסדות הדמוקרטיים האלה מתייצבת כנופיה שאין לה שום מעצורים, ובראשה חוליית חיסול המורכבת משלושה אנשים: ראש הממשלה, רעייתו ובנו, המציגים יום־יום, בכל עניין, דחף בלתי ניתן לעצירה להרוס כל מה שעומד בדרכם, כולל העוגנים שיציבות המדינה תלויה בהם.