יצחק רבין שגרירנו בארה"ב חזר אז מוושינגטון עם תובנות ברורות יותר לגבי המציאות העולמית והאזורית. ב־1975 הוא חתם על הסכם הביניים מול מצרים כמבוא לשיחות שלום, וב־76' הגיח לפגישות חשאיות עם חסן מלך מרוקו כדי להכין את שיחות השלום מול מצרים. ב־77' עלה בגין, השלים את המהלך מול מצרים תחת לחצם של קרטר, דיין וויצמן, אבל המשיך לנהל בגדה וברצועה חזית שדיממה מטרור. עד היום.
מאז, למעט פסקי זמן שלא היו גדולים דיים כדי לחולל שינוי גורף, הלכו פרס, רבין וברק על פשרה טריטוריאלית מול ממשלות הימין, שניהלו מלחמות מאסף מדממות נגד ההתנגדות הפלסטינית. עד היום. בעזה זה הסתיים בנסיגה (גם אריק שרון היה זקוק ללגיטימציה לקראת משפטו, או בלשון המתנחלים "כעומק החקירה עומק הנסיגה"). היום, באדיבות טראמפ ונתניהו, הורד מפעל ההתנחלות מסדר היום לטובת הקמת המדינה הפלסטינית כחלק מהסכמי הנורמליזציה עם אבו דאבי (סעיף 9 למי שמתעקש לחפור).
בינתיים הורגים ונהרגים. טילים, סכינים, מטענים, מטוסים, ארטילריה - הכל הולך, ואת המחיר משלמים הממזרים האומללים שנקלעים לקו האש - כלומר את(ה) ואני. השתא אומנם לא בכמויות מסחריות של מבצעי סוף עונה, אבל גם חנוונות דמים חסרת תוחלת היא חטא שראוי להיכלל בהתחשבנות יום כיפור. הרקע המנטלי, הפוליטי וההיסטורי הוא המנטליות של מפלגות הימין לדורותיהן. השמאל שלחם ו"ניצח" בכל מלחמות ישראל (מדובר בדימוי כמובן, לא באמת סטטיסטית) כולל מלחמת 67', "הפסיד" ב־73'. הגוש הדתי והמזרחי שהיה סרח עודף מזולזל של מחנה השמאל הרים את ראשו.
הקרעים בין מפלגות העבודה ומרצ פוררו את החזית ופתחו עידן של אובדן דרך וקרבות פנימיים. עד היום. מנהיגי גוש הימין הדתי־לאומני זיהו אחרי כיפור את חולשת השמאל, המציאות הדמוגרפית והאלקטורלית שיחקה לטובתם, והחרדים ראו בהם בית טבעי. עד היום. מכאן ואילך זהו קרב בלימה של השמאל מול הימין וקרב מאסף של הימין נגד המציאות והעולם.
הטעות הנפוצה היא שמלחמת 73' פרצה ב"הפתעה". לא הייתה שום הפתעה. הקבינט של גולדה, דיין וגלילי, בגיבוי דדו וזעירא, החליט בקור רוח לספוג את המכה הראשונה במקום ללכת למו"מ שלום תמורת שטחים עם סאדאת. ביום שישי בבוקר, יום לפני פרוץ הקרבות, נערכת ישיבה של מעין קבינט מלחמה במשרד הביטחון. דיין, גלילי, בר־לב, פרס, שלמה הלל, מיכאל חזני, דדו, זעירא והרמטכ"ל לשעבר צבי צור. הפורום הזה יודע שהולכים למלחמה בעייתית מבחינת תנאי הפתיחה.
הרעיון הוא לספוג ראשונים, להגיב בהמשך בעוצמה שתאפשר לנו להמשיך להחזיק בשטחים בלא שיאשימו אותנו בפריצת המלחמה. כניסה למלחמה בהסכמה לתנאים נחותים במודע מחייבת גיבוי פוליטי רחב יותר. לכן שותפו שם כמה פוליטיקאים מקורבים (כולל ח"כ חזני מהמפד"ל), שהפכו שותפים כביכול בתהליך קבלת ההחלטות. רק גולדה, גלילי, דדו, דיין וזעירא היו מודעים להשלכות. איש המפתח היה ראש אמ"ן זעירא. עד היום איש אינו יודע לומר בביטחון מדוע עמד זעירא על דעתו (לא תהיה מלחמה) בעיקשות שמצטיירת כיום כחסרת היגיון לחלוטין אם לא מטומטמת לגמרי.
האיש לא חסר היגיון ובשום פנים ואופן לא מטומטם. קונספציה? אופוריה? היבריס? ממש לא. זעירא הוא ראש אמ"ן, המעריך הלאומי ואיש שחושב במונחים לאומיים. הוא מסכים עם מדיניותה של ההנהגה המדינית המצומצמת, גולדה־גלילי־דיין, שהיא ספיגה של מתקפה ערבית ויציאה למלחמה כדי לבסס את שליטתנו בשטחים. הוא שואף לרמטכ"לות ומקורב פוליטית לדיין שר הביטחון, שהיה במפלגת רפ"י, יריבת המערך של גולדה. באותה ישיבה של יום שישי אמר דיין ברורות: "אין להזיז כוחות אלא אם זה ממש מתחיל". זהו משפט המפתח. הקבינט לא רצה שהאויב יידע שאנחנו יודעים שהמלחמה בדרך ואיננו רוצים להגיב במלחמת מנע. מסובך? לא.
הקבינט היה מוכן לספוג מהלומה ראשונה כדי שהעולם יידע שהם התחילו ואז ישלים עם התגוננותנו, ויש לנו פסק זמן להחזיק בשטחים חרף הלחץ האמריקאי הכבד בשנתיים האחרונות. החבורה הזו היא בוגרת מלחמת השחרור וחיה במציאות שבה המפעל הציוני הוא עסק זולל קורבנות מאז ראשית קיומו, וכי לא רק ז'בוטינסקי הבין כי לא ניתן לכבוש את ההר בלא להותיר חללים במדרון. השאלה היא איך מתרגמים את זה לפרוטוקול. "השאלה אם רוצים או לא רוצים לתת לערבים התרעה שאנחנו לא הולכים לעשות שום דבר. שאנחנו יודעים שהם עושים זאת", אומר שם דיין, "שהם ימצאו את עצמם כשאנחנו מוכנים.
ואז כל האלמנט של ההפתעה שהם אולי בונים עליו יידעו שזה לא קיים". זהו תמלול מדויק של דברי דיין, ואין שום דרך להבין את הטקסט הזה אלא כפי שהוא נאמר: דיין מוכן לספוג מכה ואינו מוכן לעשות שום צעד שירתיע את הערבים מלתקוף. בסוף הדיון חוזר דיין ומבהיר את עצמו ואת כוונת הדרג המדיני: "אם אין לנו מדיניות (הכוונה להחלטה מפורשת לפתיחת מלחמת מנע, כשכולם מבינים שזו מלחמה להמשך האחיזה בשטחים - ר"א) אז חבל לקלקל את העסק. יבואו וניתן להם טיפול".
נסיבות פריצת המלחמה ההיא אינן שונות מהותית ממדיניות ממשלות הימין כיום. עדיין אנחנו נלחמים על שטחים כבושים בלא להבין את טבע האויב, טבע העולם ומחצית העם בישראל. או גרוע מזה, להבין - ועדיין ללכת ראש בקיר ולהקריב למולך חללי שווא. במקום הפקות ראווה חלולות של נתניהו עם דיקטטורים של מאגרי נפט ונשיא אמריקאי ללא פילטרים, יש לנהל מגעים להפסקת אש עם האויבים האמיתיים: הפלסטינים בעזה ובגדה, חיזבאללה בלבנון ואסד בסוריה. לא ילך? להתראות ב"יום כיפור" הבא.
נסיבות המלחמה ב־73' אינן שונות מאוד מהמדיניות כיום: קרב מאסף נגד המציאות והעולם
אז, לפני 47 שנים, לא ידענו שיום כיפור ההוא יהפוך להיות היום שבו תתחיל המדינה את מצעד האיוולת לעבר יום כיפור הנוכחי, שגם בו יש מן התבוסה - הבריאותית, הכלכלית והחברתית.
