1. אסטרטגיית יציאה
ב־26 במאי השנה התייצב בנימין נתניהו מול המצלמות והודיע להמוני בית ישראל על "בשורה משמחת שקיבלנו היום". הסגר שהטילה הממשלה הוריד את נתוני התחלואה לממדים זניחים, ונתניהו חגג את הרגע: "אנחנו רוצים להקל על החיים שלכם, לאפשר לכם לצאת להתאוורר, לחזור ככל הניתן לשגרה, לשתות כוס קפה, לשתות גם בירה. תעשו חיים, אבל אנחנו גם עוקבים אחרי ההתפתחויות ובהתאם להתפתחות התחלואה, אנחנו ניערך בהתאם. מקווה שלא נצטרך לשנות את ההנחיות".
פה קבור הכלב. כלומר, פה קבורים אנחנו. כאן טמון החורבן שבתוכו אנו מבוססים עכשיו. נתניהו הוא פאניקר. תמיד היה, תמיד יהיה. באלרמיזם שלו יש יתרונות וחסרונות. במקרה של הקורונה, זה היה יתרון בזמנו. הוא זיהה את הסכנה מהר יחסית וקיבל את ההחלטות הראשונות (סגירת השמיים וכו') בזמן. זה היטיב איתנו בשלב הראשון. גם הטלת הסגר הראשון הייתה סבירה והניבה את התוצאות המקוות.
אז מה קרה לו שפתאום נרגע במהירות? ששלח אותנו "לעשות חיים" במקום לבנות מתווה חזרה לשגרה זהיר הנשען על מדדים מקצועיים? למה, בניגוד למה שהבטיח, הוא לא "עקב אחרי ההתפתחויות" ולא החזיר חלק מההגבלות כשהתחלואה החלה להמריא מחדש? לאן נעלם האלרמיסט? איפה המנהיג הזהיר, הסולד מהרפתקאות ולוקח תמיד מרווחי ביטחון ראויים?
התשובה ברורה כ־19 מזוודות של כביסה מלוכלכת בדרך ל־24 שעות בוושינגטון: יומיים לפני ששלח אותנו לעשות חיים, נשלח נתניהו בעצמו לפתיחת משפטו בבית המשפט וגרר אליו לשם חצי ממשלה. נאום השטנה הלא ייאמן שנשא על מדרגות היכל המשפט, כשפודיום עם סמל המדינה נגרר בעקבותיו, ירדוף אותו גם הרבה אחרי שהוא (ואנחנו) לא נהיה כאן. המאמץ להימלט מאימת הדין הוא ששיבש על נתניהו את דעתו ופירק את האיזונים והבלמים שלו. הוא רצה להיטיב עם העם כמה שיותר מהר, לפזר את אדי הקורונה בדחיפות כדי לא לפגוע בסיכוייו בבחירות. זה הסיפור כולו.
באותם ימים ניסתה ממשלת נתניהו־גנץ לצעוד את צעדיה הראשונים, אבל לא באמת הצליחה. כרוניקה של קרטוע ידוע מראש. אם לא היה להם עסק עם נוכל שנאשם בפלילים, אם זו הייתה ממשלה נורמלית שקמה לשלוש שנים ברורות (כפי שנחתם והוסכם בין הצדדים), אפשר היה לעבוד, אפשר היה לקבל החלטות, אפשר היה לנהל את משבר הקורונה ולהתרכז בבעיות האמיתיות. הבעיה היא שמדובר בנתניהו. גם נאשם בפלילים במרוץ נואש להקריס את המערכת על יושביה, וגם אדם שלא מסוגל לקיים הבטחה או הסכם כלשהו.
ולכן, כבר אז, בסיום הסגר הראשון, היה ברור שפניו של נתניהו אינן מועדות לרוטציה כלשהי. מה לו ולזה? הוא כבר תכנן את "נקודת היציאה" המפורסמת לבחירות. המשימה האמיתית שלו לא הייתה לבלום את הקורונה ולהציל את הכלכלה, אלא לבלום את המשפט ולחלץ את עצמו. זו הסיבה לכך שהוא מיהר לשגר אותנו לשגרה. בגלל זה, ורק בגלל זה, אנחנו עכשיו במחדל יום הכיפורים השני בהיסטוריה.
בראיון שנתן בשנת 2008 לערוץ 2 (אז יאיר נתניהו עוד לא כינה את הערוץ הזה "אל־ג'זירה") אמר ראש האופוזיציה נתניהו: "ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האמיתי של ההישרדות שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי". אין, אין על נתניהו בניסוח טיעון מדויק. את הדברים האלה הוא אמר בטרם הוגש כתב אישום נגד אהוד אולמרט. נאה דרש, אבל אפילו לא שקל לקיים. במקום זה הוא מקיים במלואה את נבואתו של נשיא המדינה רובי ריבלין: הוא לא הולך לאף מקום, אמר ריבלין לפני יותר משנתיים, הוא יילחם עד טיפת הדם האחרונה, הוא ישרוף את המועדון על יושביו.
השריפה הזו משתוללת עכשיו. אנחנו יושבי המועדון. הוא יילחם עד טיפת דמנו האחרונה. הוא הקיף את עצמו בצבא טרולים, חלקם מקבלים את שכרם מאיתנו, שלא בוחל בכלום. היישות המכונה "יו"ר הקואליציה", ח"כ מיקי זוהר, מהירודים שדרכו אי־פעם על מפתן בית המחוקקים הישראלי, אמר השבוע לגלי צה"ל כי "המפגינים שמחים בלבם על 7,000 נדבקים ביום, כי זה פוגע בממשלה ובנתניהו. הדרך שלהם לנטרל את ראש הממשלה היא לייצר כאוס וחורבן במדינה באמצעות הפצת הקורונה".
אותו זוהר היה זה שנלחם לא מזמן לפתוח את אולמות האירועים, בלי שיכחיש שיש לו קרוב משפחה עם אולם כזה. אם היה בזה טעם כלשהו, הייתי מפנה את האיש לצפות בסרט "היהודי הנצחי", סרט תעמולה נאצי שיצא לאקרנים ב־1940, אחרי כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית. הסרט, שנערך בהנחייתו הצמודה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, הציג את היהודים כטפילים מלוכלכים, חייתיים, מושחתים, תככנים, עצלנים, סוטים ומפיצי מחלות.
למרבה המזל, קרן וקסנר עוד לא נוסדה באותם ימים, כך שלא היה אפשר להאשים אותה במכת היהודונים שפקדה את אירופה. הם דומו באותו סרט לנחיל עכברושים המגיח מהביבים ומציף את אירופה המעטירה. אם זה מזכיר לכם את "המפגינים עושים את צרכיהם ברחובות", אני מתנצל בשם משפחת נתניהו.
2. הכתם לא ייעלם
הימים האיומים האלה יסתיימו מתישהו. לא בעוד יותר מדי זמן. לא יהיה צורך לבוא חשבון עם האחראים למה שקרה כאן. מיקי זוהר, מירי רגב, אמיר אוחנה, אוסנת מארק ושאר צרחני האפוקליפסה ייאלצו להמשיך לחיות עם הפנים המעוותות שישתקפו מולם במראה. ההיסטוריה סלחנית פחות מהפוליטיקה, והיא תסדיר את החשבון. הם יהיו, לנצח, אלה שהדהדו את השקרים, אלה שהלעיטו את שומעיהם בהבלים, בספינים, בהסתה הבלתי נפסקת, בשקרים המטורפים. הם אלה שהפיצו את עלילות הדם המרושעות נגד משרתי ציבור, הם כלבלבי שמשון, שנפוצו בשדות ובגנים והבעירו בזנבות האש המכשכשים שלהם את הבית של כולנו. הם אלה שהאשימו את "השמאל, התקשורת, המפגינים, בני גנץ, מני נפתלי ומנדלבליט" בתפירת תיקים ובהפצת מחלות.
אבל לא רק הם. גם אלה ששתקו יישבו שם, על ספסל הנאשמים של משפט ההיסטוריה. אנשים טובים לכאורה כאבי דיכטר, עוזי דיין, יובל שטייניץ, ניר ברקת, ישראל כ"ץ ודומיהם. חברים, הכתם הזה לא ייעלם. הצחנה שלה אתם שותפים לא תתפוגג. הרי אתם יודעים מצוין מה קורה כאן עכשיו, אבל אתם נכנעים לפחד המשתק, לאימה המזדחלת במעלה חוט השדרה. בסך הכל, אני מבין אתכם. אם תפצו פה ותצפצפו, יאיר נתניהו עוד עלול לצייץ נגדכם.
כל אלה הם ששתקו כשהאיש פירק את מפלגת השלטון לגורמיה. הם אלה שהחרישו כשהדהיר צי של דחפורים על כל מעוזי הדמוקרטיה. מה הפלא שבמוצאי שבת, באישון ליל, יצאו דחופים ובהולים שניים מהבכירים בעוזריו, בכובעי מצחייה, משקפי שמש (זה קרה בלילה) ומצלמה משוכללת, לנסות לתעד קבוצה שולית בהפגנת בלפור כדי להמשיך להפיץ את דיבתם של המפגינים ולתדלק את ההסתה נגדם?
עופר גולן, יועץ התקשורת של משפ' נתניהו, יצא עם יועץ נוסף, טופז לוק, שהיה בכלל אמור להיות בבידוד, למשימה חשובה: על פי פרסום של אורלי בר־לב, הם הציגו את עצמם כמי שעובדים על "סרט סטודנטים" וניסו לגרד מהמפגינים הצהרות הכחשת קורונה או משהו. לידם עמדה ביביסטית מוסווית עם מגפון וצרחה ש"אין קורונה". כך נראית תעמולה. כך נראית מכונת ספינים חסרת מעצורים, בלמים או איזונים. כך נראה הגיהינום. זה לא סרט סטודנטים שבו אנו כלואים עכשיו כסטטיסטים חסרי אונים. זה סרט אימה. כמי שמתאר כאן כבר שנות דור את בועת הטרלול של בלפור, אני בוחר את "הניצוץ" כמתאים ביותר לסיטואציה.
נתניהו נמצא במצב סף־פסיכוטי. הוא מזמן איבד את הכשירות לנהל משבר גורלי כל כך. מערכת הבריאות מגיעה ליום הכיפורים שלה, תרתי משמע, על הגחון. הימ"חים ריקים, המילואים לא מאומנים, העזובה שולטת. מי שהביא אותה למצב הזה הוא בנימין נתניהו. מי שהפקיד עליה טיפוסים כמו יעקב ליצמן זה בנימין נתניהו. מי שהרעיב אותה בשיטתיות והיה אדיש להתדרדרותה במונחים מערביים, הוא בנימין נתניהו. הוא עשה את אותו הדבר גם למשרד החוץ, אבל במשרד החוץ מחיר המחדל אינו גורלי כל כך. עכשיו הוא יעשה הכל כדי להשליך את הרפש ממנו והלאה. הוא ירחץ בניקיון כפיו והיא תמשיך לטלטל את כביסתה לבלייר האוס. זו אינה רכילות. אלה כלים שלובים.
מי שלא מסוגל למנוע שנור של מיליון שקל ממשלם המסים בוועדת הכספים להחזרי מס על הטבות שקיבלה המשפחה בווילה הפרטית שלה; מי שלא מסוגל למנוע דרישה למטוס פרטי לוושינגטון; מי שלא מסוגל להגיד משפט כמו "אנחנו לא לוקחים כביסה מלוכלכת לוושינגטון" - לא מסוגל לנהל מדינה ולא כשיר לכלום. ככה פשוט.
אנשים שמביטים מקרוב על בנימין נתניהו מדווחים שהאיש נראה כצל חיוור ודהוי של עצמו. אפילו בוושינגטון, שם חתם על ההסכמים החשובים עם האמירויות ובחריין, לא היה אפשר לטשטש את זה. עיניים כבויות, הזנחה כללית, יורד מהמטוס בארץ מרוט וטרוט, הדבקת השיער סתורה, אבל וחפוי ראש. הוא מבין, כנראה, את מצבו. הוא מבין, כנראה, את מצבנו. הוא אלעזר בן יאיר בימיו האחרונים של המרד, בהבדל אחד: אין לו שום כוונה להתאבד (פוליטית). שהמדינה תתאבד.
הוא יודע שהחלטתו לא לרוץ לבחירות לפני חודשיים הייתה בעצם השלמתו עם פתיחת המשפט בינואר. גם אם יחליט לנצל את "נקודת היציאה" הבאה בדצמבר וללכת לבחירות, זה לא ישנה את העובדה הפשוטה שהיום שבו הוא יישב על ספסל הנאשמים ויאזין לעדי התביעה במשפטו הולך ומתקרב. מסתמנת אפשרות שאפילו הוא לא יוכל להמציא תעלול שיעצור את זה.
3. מחאה גדולה מכולנו
ההפגנות בבלפור מטריפות אותו על שאריות דעתו. האמת היא ששאר יושבי הבית נטרפים עוד יותר ממנו, ומעבירים הלאה. אין לתופעה הזו הסבר רציונלי. על פניו, מחאת בלפור לא באמת מזיקה לו אלקטורלית. להערכתי, היא אפילו מועילה לו. למרות המספרים הגבוהים והנחישות של המפגינים, המחאה הזו נראית כמחאת שמאל ולא הצליחה, עדיין, לפרוץ את תקרת הזכוכית וליצור מסה קריטית. כל זה לא ברור בבית פנימה. שם, עוסקים העוסקים במשימה עליונה אחת, חשובה בהרבה מהקורונה־שמורונה: להפיץ את המפגינים לכל עבר. להעליל עליהם כל עלילה אפשרית, להסית נגדם כל הסתה מזדמנת, פשוט להעיף אותם מהעיניים.
פסיכיאטרים ומומחים העוקבים אחרי נתניהו ומשפחתו שנות דור מגדירים את זה ככה: הפחד מההפגנות אצל הנתניהו'ז הוא פחד קמאי, משתק. הם באמת חוששים שמפגינים עם קלשונים יפרצו לתוך בלפור. זה נעוץ במערכת קבלת החלטות אסוציאטיבית, רגשית ולא מודעת, בצירוף פראנויה טבעית שהביאו מהבית ועוד כמה עניינים שבנפש.
אגב, גם במחאת קיץ 2011 זה היה ככה. הם ישבו בסלון בבלפור, צפו בהפגנות באימה וקיללו את המפכ"ל דנינו והמשטרה שמפרסמת מספרי מפגינים מוגזמים (לדעתם). אין זה פלא שכל האנרגיה של ראש הממשלה הוקדשה בשבוע האחרון למאמץ להשמיד, בדרך כזו או אחרת, את ההפגנות האלה. לשרוף הכל, ובלבד שגם המפגינים יישרפו באש הגיהינום.
כמי שמפגין נגד נתניהו על גבי העמודים שאתם קוראים עכשיו מעל שני עשורים, נדמה לי שהצעד הנכון מבחינת המפגינים היה שינוי פאזה זמני לתקופת הסגר. לא לחכות לממשלה, ליזום מהלך מנצח וחכם שיש בו גם סולידריות עם הציבור וגם ראיית הנולד. המאבק נגד נתניהו והריקבון אינו זבנג וגמרנו. מדובר במלחמת התשה, במאבק ממושך שבו העצבים משחקים תפקיד ראשי. אין שום סיבה להיות אטומים למצב שאליו נקלעה המדינה. 7,000 נדבקים ביום זה מספר אדיר. ישראל איבדה שליטה על המגיפה, ואין דרך אחרת לחזור למסלול כלשהו בלי סגר (אם כי, הסגר המוחלט הוא הגזמה פראית לדעת רוב גורמי המקצוע).
זה נכון שנתניהו חושב על ההפגנות, אבל כל ישראלי פטריוט צריך לחשוב על המגיפה, על המספרים המבהילים, על אובדן השליטה. יש כאן גם מדינה והיא אמורה להישאר כאן גם אחרי שדיירי הבית ברחוב בלפור יטואטאו לפח האשפה של ההיסטוריה.
העלילה שלפיה ההפגנות הן מדבקות קורונה היא שקר גס. מי שעובר על טבלת הערים האדומות רואה את האמת הברורה: כמעט כל מעוזי הקורונה בישראל הם ערים חרדיות או ערביות או ערים שבהן ההצבעה למפלגות האופוזיציה מינורית. הסטטיסטיקה מצביעה על כרבע מהחרדים הנבדקים לקורונה ונמצאים מאומתים, שיעור גבוה נרשם גם במגזר הערבי. בערים ובמגזר שממנו באים המפגינים, המספרים נמוכים בהרבה. זה לא מפריע למפיצי הביביזם, שמשקיעים את כל מיתרי גרונם הניחר במאמץ לשכנע שהמפגינים הביאו את הקורונה. לא צריך לעזור להם. בימים כאלה כולנו צריכים לתת כתף, ולו למראית עין. להפגין סולידריות. לא לתת למכונת ההסתה המשומנת והארסית של בלפור חומר גלם. לא להאכיל את הטרולים.
אני הייתי עובר למחאה מוטורית לתקופת הסגר. מארגן שיירה של עשרות אלפי מכוניות, בכל מכונית רק חברי משפחה גרעינית, דגל כחול־לבן ודגל שחור. יום אחד יורדים דרומה ל"הקפת באר שבע". ביום אחר עולים צפונה ל"הקפת הכנרת". וכן הלאה. בימי סגר הכבישים ריקים לגמרי, האירוע יסוקר, ילווה על ידי המשטרה, רחפנים, אזרחים שימתינו לצדי הדרכים ויעודדו ואימפקט אדיר. כל זה בלי להצטופף על רחבה צפופה בכיכר פריז, בלי להמשיך להתעקש ליצור אנטגוניזם, בלי לאפשר לחרדים או לערבים את התירוץ "אבל למה בבלפור". זה בדיוק הבידול בין קונספציית נתניהו לבין מי שישראל חשובה לו קצת יותר: יש כאן גם מדינה. לא, אנחנו לא נשרוף אותה כדי שנתניהו ילך.
לצערי, הגרעין הקשה של בלפור לא רואה את הדברים ככה. הם מאוהבים בסיטואציה. חלומם מתגשם לנגד עיניהם, והם לא מוכנים לוותר עליו. הם משקיעים את כל נשמתם במשך שנים במאמץ להביא לתודעה את המחאה ועד שזה סוף־סוף קרה, שהם יוותרו עליה? לא, חברים. אתם לא מוותרים על כלום. המחאה הזו כאן כדי להישאר. היא גדולה מכם, היא גדולה מאיתנו, היא גדולה אפילו מנתניהו.
המצב במדינה לא הולך להיות טוב יותר בחודשים הקרובים, ואולי גם לא בשנתיים הקרובות. אנחנו רצים מרתון. לפעמים צריך לשנות קצב, לשנות מסלול, להגיב לאירועים ולמציאות המשתנה. אף אחד לא יעצור את המחאה, וחבל שאתם לא מבינים שיש כאן הזדמנות להעצים אותה, להרחיב את שורותיה, לחבר אותה לשכבות רחבות מאוד שמביטים עליה, כרגע, בעין עקומה.
4. מתווה הנדל
יותר מחודשיים מנסה שר התקשורת יועז הנדל להעלות בממשלה את מתווה פריסת הסיבים האופטיים של בזק, שתקוע כבר מעל עשר שנים בבירוקרטיה הישראלית. ישראל, הסטארט־אפ ניישן, תקועה באחד המקומות האחרונים בעולם בכל הקשור לאינטרנט מהיר. ברמאללה יש סיבים אופטיים. באפריקה יש סיבים אופטיים. בישראל יש סיבים אופטיים (בזק פרסה אותם לפני עשור על 60% מהמדינה, אבל לא חיברה וחשמלה אותם) על הנייר.
חיבור המדינה לאינטרנט מהיר של אלף מגה שווה 10 מיליארד שקל בשנה, יותר מתוספת של אחוז בתמ"ג ו־3% בשוק התעסוקה. אינטרנט מהיר מאפשר לך לגור בפריפריה ולעבוד בתל אביב, לגור בתל אביב ולעבוד עם הסיליקון ואלי. הנדל החליט לעשות מעשה אלכסנדר מוקדון ולהתיר את הקשר הגורדי בחבטה אחת. למה זה לא נעשה בשנים שבהן שלט נתניהו במשרד התקשורת? כי היה לו יותר חשוב לכבוש את וואלה, לרסן את ערוץ 2 וערוץ 10 וכל שאר הרכיבים שהפכו לתיק 4000.
בינתיים הממשלה נתקעה והפסיקה להתכנס בגלל הקרב בין נתניהו לכחול לבן. הנדל הפעיל לחץ כבד על נתניהו באופן אישי. הסביר לו ככה שיבין. אין מי שמבין את זה טוב יותר מנתניהו. הוא כמעט הצליח להבקיע. רק כמעט. טרם המראתו של נתניהו לוושינגטון הם נפגשו פעם נוספת. אוקיינוס של דם רע רובץ ביניהם, בתוכו משכשך להנאתו צלם החצאיות נתן אשל (רק על הפרשה הזו היה צריך לשלוח את נתניהו הביתה). הנדל ניסה שוב לשכנע את נתניהו ונתקל שוב בסוג של אטימות. אתה, אמר לנתניהו, שנשאת בקריית שמונה לפני עשר שנים את נאום "הטרקטור הסובייטי", איך יכול להיות שאתה לא עוזר לי להוציא את העגלה התקועה מהבוץ?
הבעיה היא שנתניהו לא יכול להורות להכניס את הסעיף הזה לסדר היום של הממשלה, בגלל ניגוד העניינים שלו. הוא נאשם בתיק 4000, במרכזו בזק, ולכן הוא צריך לייפות את כוחו של מישהו להורות למזכיר הממשלה להעלות את הסעיף לדיון. "תמנה מישהו, תמנה מצדי חתול, העיקר שזה יזוז", הפציר בו הנדל. אבל נתניהו לא מינה. להנדל נפל האסימון: נתניהו נלחם בימים אלה על הסכם ניגוד העניינים שעליו היה אמור לחתום. ההסכם הזה היה הבסיס לפסיקת בג"ץ שנתניהו יכול להמשיך לכהן כראש ממשלה גם תחת משפט פלילי. אלא שנתניהו מפר, בינתיים, גם את ההבטחה הזו.
עכשיו, אם הוא ימנה מחליף שיורה לממשלה לאשר את מתווה הנדל, הוא בעצם יודה בניגוד העניינים שלו דה־פאקטו וישחק לידיו של היועץ המשפטי. אז שתישרף המדינה, שייקברו הסיבים האופטיים, שנמשיך לגלוש במהירות 8 מגה (במקום אלף), כל זה יחכה עד אחרי שייסגר הסכם ניגוד העניינים. כי כמו שנכתב כאן אין ספור פעמים, בכל דילמה שבה ניצבים זה מול זה האינטרסים של המדינה ושל נתניהו, יבחר נתניהו בנתניהו.
בפעם הבאה זה יקרה בדצמבר, הדד־ליין החדש להעברת תקציב המדינה. גם הפעם ינסה נתניהו להימנע מהעברה נדרשת של תקציב לשנת 2021. גם הפעם הוא לא יחשוב על טובת מה שנותר מהכלכלה שלנו, אלא על "נקודת יציאה" מההסכם שעליו חתם עם גנץ. אני מקווה שכחול לבן לא ימצמצו. אני מקווה שמי שצריך להבהיר יבהיר למר נתניהו שיש גבול לכל תעלול. תקציב עכשיו, או בחירות עכשיו. קדימה. נראה אותך משמיד את מה שנותר לפליטה.
אלה ימיו הקשים ביותר של בנימין נתניהו. קשים אפילו מימי "בר־און-חברון", חקירת פרשת המתנות ועמדי, 12 המנדטים בבחירות 2006 או מחאת קיץ 2011. לא נותרו לו שפנים בשרוול. אי אפשר לשחרר שוב את גלעד שליט (בניגוד לאמונתו, תורתו, ספריו והטפותיו לאורך שנות דור). אין ממשלה צרה. אין כסף. יש שלושה סעיפי אישום פלילי חמורים, ריסוק כלכלי ומיליון מובטלים.
אלה גם הימים המסוכנים ביותר של בנימין נתניהו. האיש המוכשר, המחונן והזהיר הזה נמצא על סף תהום. הוא לא החמיץ אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות לגמור את זה יפה. הוא לא ראה את הכתובת על הקיר והוא החל להאמין במה ששופרותיו העילגים מספרים על אודותיו. בואו נקווה, למענו ולמעננו, שיש עדיין דרך כלשהי לגמור את זה יפה. כי אם זה יהיה מכוער, זה יהיה מכוער מאוד. כולנו צריכים לזכור ולא לשכוח, כל יום, כל היום: יש כאן גם מדינה. היא לא מובנת מאליה. אבותינו הקריבו את נפשותיהם כדי להקימה אחרי אלפי שנות גלות. היא גדולה ממנו, היא חשובה מאיתנו, צריך לשמור עליה מכל משמר.
5. ההיגיון של ליבסקינד
כמה מילים על כמה קולגות: קלמן ליבסקינד כתב בעמודים האלה בשבוע שעבר מאמר מדם לבו. "אינו יכול עוד", על בנימין נתניהו. אני מכיר את ליבסקינד ומתאר לעצמי כמה התייסר בכתיבה הזו. דברים דומים כתב באותו שבוע עורך "מקור ראשון" חגי סגל. הם מצטרפים לדבריהם של פובליציסטים ואנשי ימין אחרים שסבורים שהאיש עשה את שלו וצריך ללכת (נדמה לי שחברי לעמודים האלה ולתוכנית ברדיו 103, פרופ' אריה אלדד, היה הראשון שבהם).
יש לי ויכוחים קשים עם ליבסקינד, יש לי מחלוקת גם עם כמה דברים שכתב בשבוע שעבר. דבר אחד אני יודע בוודאות: אף אחד לא מפעיל אותו, אף אחד לא מתמרן אותו, אין שום מזימה מאחורי מה שהוא כותב.
ליבסקינד הוא עיתונאי מקצועי ראוי. יש לו מצפון, יש לו דעה, הוא מסוגל לחשוב בכוחות עצמו, והמסקנות שלו הן שלו בלבד. המאמץ של השופרות להתנפל על בעלי הדעה הזו ולהמציא שלל תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות כדי "להוכיח" שיש כאן איזו מזימה שרקם היועץ המשפטי יחד עם נצי הפת"ח ומנהל העזבון של ג'פרי אפשטיין להדיח ראש ממשלה מכהן הוא אפילו לא פתטי. נדמה לי שההיגיון של ליבסקינד מבוסס על הנחה בסיסית אחת, פשוטה ומזוקקת, שנכתבה כאן בפסקה הקודמת: אין לנו ארץ אחרת. היא גדולה מכל רעשי הרקע וההבלים.