ארבע או חמש מדינות ערביות מוכנות לכונן יחסים עם ישראל, הבטיח נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. זה היה רק לפני שבועיים וחצי, רגע לפני שאיחוד האמירויות ובחריין חתמו בבית הלבן על התחייבות לעשות כן. חלף שבוע, וביום רביעי שעבר הבטיחה שגרירת ארה"ב באו"ם, קלי קראפט, כי בתוך יום או יומיים מדינה מוסלמית נוספת תצטרף לעגלה. והנה אנו כאן, והדבר טרם קרה.
בשבוע שעבר תיארתי כאן מדוע נמוך הסיכוי שסעודיה תכונן בקרוב יחסים רשמיים עם ישראל. סעודיה היא דג שמן, המדינה החשובה והחזקה ביותר מבין המדינות הערביות במפרץ. אבל לסעודים סיבות טובות, מהותיות, להגיד לא לוושינגטון. בהסתלקותם מן הרשימה, נותרה סודן המועמדת הכי ריאלית לתפקיד השלישית בסדרה.
אבל הימים האחרונים לימדו כי גם השלום עם סודן סובל מקשיי לידה. ראש מועצת השלטון הזמנית, עבד אלפתאח בורהאן, רוצה ביחסים הללו ורואה בהם אמצעי לקדם את כלכלת ארצו ומעמדה, אך ראש הממשלה, עבדאללה חמדוכ, סבור כי טרם הגיעה השעה, וקורא בגלוי לדחות את הרגע.
שגריר סודן בוושינגטון, נור אלדין אלסאתי, הסביר השבוע בצורה נהירה ובמילים פשוטות מדוע הנורמליזציה עם ישראל קשה להם. אם לסכם את דבריו בתמציתיות, אזי הרגע הזה שבו יתנוסס דגל כחול־לבן במרכז חרטום דורש הבשלה בציבור ובהנהגה, והשלב הזה עדיין לא הגיע. רק לפני שנה וחצי יצאה סודן מעידן העריצות בהנהגת הרודן עומר אלבשיר, והיא מגששת את דרכה אל הבנייה וההתחדשות.
היא ענייה, מלקקת את פצעיו של טרור פנימי, מוסדותיה השלטוניים רעועים, והמשק שלה נתון לסנקציות אמריקאיות. "איננו רוצים לבודד עצמנו מן האזור ומן המציאות", אמר הדיפלומט הבכיר לעיתון "אלשרק אלאווסט", "אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון. אבל גם ישראל צריכה לקחת אחריות".
במילים אחרות, ממשלת המעבר בחרטום תתקשה להתמודד עם ההתנגדות מחוץ ומבית לנרמול עם ישראל, והיא עלולה להיקלע בגללה לבידוד במרחב הערבי. איחוד האמירויות שעשתה כן, ובחריין שחסתה תחת כנפיה, הן חלק מגוש מדינות חזק, שמצליחות בזכות חוסנן להתמודד היטב עם הביקורת. אבל סודן איננה כזו, ושליטיה (הזמניים) מלאי חשש.
עם זאת, הוא לא סגר את הדלת. "הממשלה איננה יכולה לנרמל את היחסים עם ישראל בעוד העם סובל מכל הקשיים הללו", אמר הדיפלומט הסודני, "אך אם ייתנו לנו סיוע כספי, נשקול את נושא הנורמליזציה. זו ממשלת מעבר, ואם נקבל סיוע ויוסרו המשוכות - תוכל הממשלה להציג את הנושא בפני העם".
חרטום, אפוא, איננה אבו דאבי. אם תרצה לכונן יחסים עם ירושלים, יהיה על בורהאן ואנשיו לבקש את אישור הפרלמנט הזמני להחלטה. ואם הלחצים בציבור יהיו גדולים מדי, אולי גם יצטרכו לקיים משאל עם סביב השאלה הישראלית. זהו ממשל שאמור להכין את העם לבחירות קבע בעוד שנתיים. תקופות מעבר כאלה הן שבריריות, וכל תנועה נועזת מדי, או בלתי רגישה, עלולה להרעיד את היסודות הרעועים ממילא. טבעי שחילופי שגרירים עם מדינה שבמשך שנים הייתה אויב נתקלים שם בהססנות.
ישראל אינה העיקר
כדי לשוב אל משפחת העמים, יודעת סודן כי הצעד הראשון שעליה לעשות הוא לנער מעל כתפיה את מורשתו של הרודן המודח עומר אלבשיר. אלבשיר תמך באל־קאעידה של אוסאמה בן לאדן ואירח את אנשיו על אדמתו, בימים שבהם היה הארגון בשיאו. וושינגטון טוענת כי לסודן חלק בפיגועי התופת שיזם בן לאדן בשגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה ב־7 באוגוסט 1998 (שבהם נרצחו 223 בני אדם), וגם אחר כך, במתקפה הגדולה ב־11 בספטמבר 2001. סודן הוגדרה בארה"ב מדינה תומכת טרור, והוטלו עליה סנקציות הקיימות עד היום.
כדי להסיר את שמה מן הרשימה, נדרשת סודן עתה לשלם פיצוי למשפחות הנפגעים. היא אינה מתנגדת ואף רוצה בכך. מנהיגיה כבר הקצו את הסכום הדרוש, 335 מיליון דולר, ואף נפתח חשבון בנק שאליו יועבר התשלום, וממנו יחולק הכסף לאלפי המשפחות השכולות ולפצועים.
הבית הלבן דוחף זאת בכל כוחו, אבל בקונגרס, האמור לקדם את החקיקה בנדון, התעוררה התנגדות. המתנגדים סבורים כי רצח הוא רצח, ובמיוחד מעשי טבח בחפים מפשע, שחוללו טראומה לאומית נוראה. כל עוד ההצבעה על ביטול החרם מתעכבת, הזמן אוזל. בעוד חודש תלך אמריקה לקלפיות, ואין לדעת מי ינצח ומה תהיה מדיניותו בנוגע אליה.
המשוכה השנייה באה ממשפחות הקורבנות. אלה מנהלות זה כמה שנים מאבק משפטי משלהן עם ממשלת סודן, ותובעות אותה על חלקה בפשעים. מעט מן המשפחות תומכות במאמצי טראמפ, אבל רובן מבקשות שיעצור את הסוסים. הן חוששות כי אם ישלמו הסודנים את הפיצויים הרשמיים שלעיל, שמם יוסר מרשימת המדינות התומכות בטרור, ואזי לא תהיה להם מוטיבציה לפצותם במקרה שתתקבל פסיקה.
וזה עוד לא הסוף. בין הקורבנות יש גם זרים, והסכום שנפסק ליקיריהם נמוך משמעותית מזה שנפסק לקורבן אמריקאי. למשפחות ההרוגים האמריקאים הובטחו 10 מיליון דולר, ו־3 מיליון לכל פצוע. למשפחת הרוג שאינו אמריקאי תשלם חרטום 800 אלף דולר, ולפצוע 400 אלף. יש ביניהם התובעים השוואת תנאים. כל זאת, וסודן איננה מסתפקת בהסרתה מרשימת הטרור. היא דורשת גם מענק כספי גדול, שיסייע לה לשקם את כלכלתה. המספרים יפים, אבל אינם בשמיים מבחינת האוצר האמריקאי. כ-3-4 מיליארד דולר.
בינתיים, ירושלים ממתינה. אם הסוגיות הללו ייפתרו, יוכלו שני הצדדים לדון בחימום יחסיה עם סודן. ייתקלו במבוי סתום, ניאלץ לשכוח מזה בינתיים. הזווית הישראלית, אם כן, היא סוגיה משנית במהלך האמריקאי.
לטראמפ יש אינטרס רב בפתיחת דף חדש עם סודן. תשלום הפיצוי למשפחות עשוי להיתפס כצעד אנושי ולהוסיף לו קולות. כינון היחסים עם ישראל נועד לקרוץ ללובי היהודי. בדרך כלל, רואה הקונגרס בהפשרת היחסים עם מדינה כזו פתח לקידום דמוקרטיה, ומתייחס לכך בחיוב. אבל הזמן דוחק, וכל יום קובע: אם בתוך ימים מעטים לא תוגש לסנאט הצעת החוק להסרת סודן מן הרשימה השחורה, בתקווה שתקודם בהליך מזורז, קיים סיכוי גבוה שהיא לא תגיע לאישור הקונגרס עד ההצבעה ב־3 בנובמבר. כל המגדל שבנה מזכיר המדינה פומפאו, כולל הדיבידנד הישראלי, עלול להיכנס להקפאה או לקרוס.
שלושת הלאווים
ולשם מה זקוקה ישראל לסודן? כי שוק חדש תמיד טוב ליצואנים. וכי מדובר בהישג מדיני, במדינה ערבית נוספת שעולה על העגלה. אם תכונן יחסים רשמיים עם חרטום, תוכל ישראל להסדיר את בעיית המסתננים הסודנים בשיתוף עם ממשלתם. ישראל תורשה לפעול ביטחונית בשטחה, בתיאום עם השלטונות, לעקוב אחר טרור ג'יהאדיסטי אפריקאי. הטיסה לדרום אמריקה תקוצר בכמה שעות.
בכינון יחסים איתם יהיה גם ניצחון סמלי: "שלושת הלאווים" המפורסמים של חרטום, שהתקבלו שם לפני 53 שנים, יימחקו סופית. לא למו"מ עם ישראל, לא להכרה בה ולא לשלום איתה.
אם סודן לא תכונן בקרוב יחסים עם ישראל, ספק אם יעשו זאת אחרות. מרוקו כבר הודיעה שאין בדעתה לשדרג את המעמד. כוויית מעולם לא חשבה לעשות כן, וסולטנות עומאן מסתגלת למנהיג חדש, שביסוס שלטונו אינו זקוק לרעידות מיותרות בכנף. למרות הכוונות הטובות, אפשר כי בחריין הייתה המדינה האחרונה שאמרה לנו כן.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל