1. ליבסקינד והאליטיזם: מצער היה לקרוא את מאמרו של קלמן ליבסקינד בעיתון זה ביום שישי האחרון, שבו התייחס לשורה של אנשי תקשורת, וביניהם אליי, בצורה מתנשאת, מזלזלת ומכוערת, כאילו במרחב התקשורתי יש רק עיתונאי אחד המשרת את הציבור נאמנה, ושמו קלמן ליבסקינד.
טעות לחשוב שהמאמר הוא ביטוי לייסוריו של ליבסקינד על המתרחש בעולם התקשורת. הוא משקף תופעה הרבה יותר רחבה: בעשור האחרון קלטו לכאורה ערוצי התקשורת הממסדיים - אלו שנשלטו ועדיין נשלטים על ידי חבורת השמאל הפריבילגי - אנשי ימין. מדוע לכאורה? משום שלא מדובר בנציגי הימין האותנטי, אלא כמעט ללא יוצא מן הכלל בנציגי הציונות הדתית הפריבילגית והאליטיסטית. כך נוצר מצב מעוות שבו מספר חברי הציונות הדתית בתקשורת הממסדית הרבה יותר גבוה מחלקם באוכלוסייה.
לכן זו טעות לחשוב שיש קול ימני אותנטי בתקשורת. יש בהחלט קול ימני, שברובו מורכב מה"סרוגים", הציונות הדתית של ישראל הראשונה, שרחוק מאוד מלשקף את הימין האותנטי של ישראל השנייה. העיוות הזה החמיר כשרוב ה"סרוגים" הכירו את תודתם העמוקה לאלו שקלטו אותם, בין שבהתעדנות־התקרנפות, ובין שבהתמסרות טוטאלית ובהתלהבות יתרה למסרים של השמאל, מתוך רצון להשביע את רצון האדונים. מההתמסרות עלה גם ריחה העז של הגזענות כלפי ה"ביביסטים" - "כת אוטומטית ועיוורת" - כאילו מדובר באנשים שאינם יודעים לחשוב עצמאית כמותם.
בהשאלה ממושגים כלכליים, מה שקורה לליבסקינד ולחבריו בתקשורת זה זמן רב הוא שבירת הקרטל שלהם על הקול הימני. הרי הדבר הכי שנוא על מונופולים, דואופולים וקרטלים - הוא תחרות. וכאשר זו נוגסת להם מהעוגה, הם הופכים ליותר אלימים, יותר נקמניים ויותר דורסניים כלפי המתחרים הזריזים והנשכניים. מאמרו של ליבסקינד הוא ניסיון בוטה לסתום פיות מתוך גישה מתנשאת, המחלקת לשיטתו רישיונות ותעודות יושר לעיתונאים. מי כן ומי לא. למי שקיבל את תעודת הכשרות שלו - מותר להביע דעה; למי שלא - שיסתום את הפה - הוא בכלל לא ראוי.
אין פלא שליבסקינד אימץ את גישתו של רביב דרוקר בעניין, ואין פלא שפרקליטות המדינה אימצה את גישתו, וכך גם דוברו הנאמן של מנדלבליט, משה כהן: בשבילם יש בני אור ובני חושך, ואת בני החושך צריך להעיף לכל הרוחות.
2. ליבסקינד ותאגיד השידור: כשנקלט ליבסקינד בתאגיד השידור, הוא עשה לו נפשות בטוריו, כשהוא מקדם בעצם את האינטרסים הכלכליים שלו תוך ניגוד עניינים שהוא מגנה אצל אחרים. באפריל 2017 הוא כתב על הטענה שמנהלי התאגיד (אלדד קובלנץ) מנסים לבנות תאגיד שמאלני: "לא היה ולא נברא"; בהזדמנות אחרת הוא כתב: "נתניהו ייזכר כמי שהשמיד את המאמץ הראשון בהיסטוריה של התקשורת הציבורית לייצר עיתונות מגוונת. המחנה הלאומי ייזכר כמי ששתק".
השמיד? אז ככה: מאז הוקם התאגיד במאי 2017 הושמדו כ־3.3 מיליארד שקל, כולל משכורת יפה בת עשרות אלפי שקלים לליבסקינד. שיהיה לו לבריאות, אבל למה להתפייט במאמר שבו קרא לנתניהו לפרוש משום שהוא מרגיש "זנוח לגורלי"? ולמה לומר שיש "גיוון" בתאגיד? די להסתכל על רצועת הבוקר ברשת ב' כדי להבין שקובלנץ בהחלט הקים תאגיד שמאלני עם עלה תאנה מעודן כמו ליבסקינד, וחמור מכל: תאגיד גזעני - ראו התיאורים שפורסמו על אמיר איבגי במהלך הקמתו.
3. ליבסקינד ומנדלבליט: ניכר שליבסקינד נזהר מאוד בכבודו של היועמ"ש ושהוא מזועזע מכך שקראתי לו "עבריין". ובכן, להזכירו: היועץ המשפטי לממשלה הקודם יהודה וינשטיין קבע בעניינו, על בסיס חוות דעתו של שי ניצן, ש"הגם שיש בראיות לגלות התנהגות בעייתית, מצויה היא ברף הנמוך". כלומר, עבירות ברף הנמוך. הוא גם קבע ש"בהתנהלות מנדלבליט יש כדי להטיל דופי באמינותו; התקשה להציג גרסה אחידה ועקבית; בהתנהלותו בפרשה יש כדי להטיל בו כתם ערכי נורמטיבי; התנהלותו תערער במידת מה את אמון הציבור במוסדות השלטון; היתפסות לאמירות שקשה שלא לראות בהן משום אמירות החוטאות לאמת". זאת ואף זאת - נגד מנדלבליט הוכנה כבר טיוטת כתב אישום חמורה על עבירות כמו שיבוש הליכי חקירה והדלפה לרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.
ואחרי כל זה ליבסקינד כותב באחד ממאמריו ש"כל החשדות נגד מנדלבליט התפוגגו בלא כלום". עד כמה ה"לא כלום" הזה הוא מעשים עברייניים לכאורה היה יכול ליבסקינד לקרוא בעצמו בעתירה של עו"ד כנרת בראשי. אינני יודע איזו מן האפשרויות גרועה יותר: או שלא טרח לקרוא את העתירה ככתב "חוקר", או שטרח לקרוא, לא נפל מהכיסא ועצם עיניים לרווחה. משום מה, כל כתבי המשפט ה"סרוגים" עצמו איתו יחדיו עיניים בנוגע לדברים החמורים שנחשפו בעתירה.
ליבסקינד גם זועזע כשקראתי למשרד המשפטים "ארגון פשע". ובכן, ארגון שמטייח את פרשת רות דוד (פתאום נעלמו ראיות), מטייח את פרשת יוחנן דנינו והשוחד המיני (דוח של דוד רוזן), מטייח את פרשת מאיה פורמן, מסלק בצורה ברוטלית כל ביקורת ומבקרים מן הדרך, מדליף בצורה פלילית בצורה שיטתית (כולל מנדלבליט - ראו המפגש ה"אקראי" עם דנה ויס), תופר תיקים ומחסל חשבונות עם עיתונאים שמעיזים לבקרו - הוא בשבילי ארגון פשע. האם ליבסקינד לא הבחין שמנדלבליט הפך לשחקן פוליטי ואובססיבי לתקשורת אוהדת - כשהוא בוחר את מתודרכיו בהקפדה יתרה?
ודווקא כשהארגון הזה נחשף במערומיו, דווקא כשהוא עובר להתגוננות, דווקא אז ליבסקינד וחבריו מרימים ידיים, מסרבים או ממעטים לטפל בפרשת ליאת בן־ארי, בכשלי הפרקליטות בפתיחת משפט נתניהו, וכמובן בפרשת מנדלבליט־אשכנזי, והופכים לשכפ"צים של הדיקטטורה המשפטית. במקום שמנדלבליט יפרוש, הוא מציע לנתניהו לפרוש.
4. ליבסקינד ופילבר: חודשים ארוכים מפרק עד המדינה המרכזי בתיק 4000, שלמה פילבר, את התיק בעשרות ציוצים נשכניים. אין שום סיכוי שליבסקינד וחבריו לא שמו לב שפילבר לועג לעיתונאים ולפרקליטים וקובע שהיה צריך להעמיד רגולטורים לדין במקומו. במקום להתנפל על הסיפור הענק הזה - דום שתיקה של ליבסקינד וכתבי המשפט של הציונות הדתית. ניחא התקשורת הממסדית, אבל אתם?
5. ליבסקינד ובנט: קצרה היריעה מלתאר את אי־הדיוקים של ליבסקינד במאמרו, ולכן אתמקד באחד. הוא טוען בניסוח מתחכם שבנט החרים אותו בשלוש מערכות בחירות. הוא שכח רק לציין שהחרם, אם היה כזה, נשבר לפני כשלושה חודשים בראיון דביק בן 20 דקות בתוכניתו ברשת ב', כשאסף ליברמן מכנה זאת "איחוד משפחות מרגש". בתחילת השבוע חזר בנט לראיון אוהד נוסף, כשהוא מכחיש שהחרים את ליבסקינד. אינני יודע מה קרה בין השניים, אני רק יודע שהם כנראה התגעגעו זה לזה.
6. ליבסקינד ואחרים: הוא קרא לי אחד "שעשה את עבודתו העיתונאית בשולי העיתונות הכלכלית". ובכן, בניגוד לליבסקינד אני מתעקש לא להעיד על עצמי ומעדיף שהציבור הרחב ישפוט את עשייתי במשך עשרות שנים (ותיק יותר מליבסקינד) ובשורת תפקידים בכירים (אף יותר מליבסקינד), ולא חבורה מורמת מעם שחושבת שמקצוע העיתונאות רשום על שמה בטאבו.
הצורך של ליבסקינד לגמד אחרים מעיד בעיקר על עצמו, על ערכיו ועל אופיו, והייתי מעדיף שהוא ילמד כמה פרקים מיואב יצחק, שהקדים אותו בתחקירים על ניגודי העניינים של שופטים. תחקיריו של יצחק היו חלוציים ומרשימים והתמקדו בשורת שופטים בכירים כמו דורית ביניש, עדנה ארבל ותיאודור אור.
למרות הישגיו, המגמדים כל עיתונאי בישראל, יצחק הוצא מחוץ לקונצנזוס הברנז'אי, והוא לא מתפרנס מעטיניו של תאגיד ממשלתי מיותר. לחבורת דרוקר־ליבסקינד יש הרבה מה ללמוד ממנו: לא רק על עיתונות תחקירית ועיתונות חופשית, אלא גם על צניעות, ובמיוחד על הערך הבסיסי בחברה אנושית: להיות בן אדם.