שוב חזרו הימים שבהם כדי להיות חופשי אין אלא לחלום שיצמחו לך כנפיים - או להתחיל לרוץ. את נעלי הריצה שלי הוצאתי לאוורור יומיים לפני ראש השנה, בידיעה שגם הפעם אין לי ברירה אלא לרחף, גם אם בכבדות יחסית, בצעדים שישאירו את גופי כמעט למחצה באוויר, ולו כדי שאוכל לעבור את מכסת הקילומטר המרובע הקבועה בחוק. כשהגעתי לטיילת, לתחילת מסלול שנקודת היציאה ממנו ידועה ונקודת הסיום לא נראית לעין, ראיתי שיש עוד רבים שחושבים כמוני. אנשים שמעולם לא חשבו שימצאו את עצמם נראים בציבור מזיעים באור יום ומשתדלים לא להניח לרגע את שתי הרגליים על הקרקע.
בחוף הים המציל התורן כרז לאנשים ששוחים על פי התקנות, לשמור על עצמם ולצאת מהמים, כי הוא לא בתפקיד ורק על תקן הש"ג. פקחים עברו ליד אנשים שעשו יוגה על החול הרטוב, במקום שבו ילדים בדרך כלל בונים ארמונות וביקשו מהם להתפנות. "אבל יוגה זה כושר", ענה להם אחד. הפקח שלף את התקנות ואמר שרק מטקות או כדורעף או ריצה מותרים על החוף. "אפילו לא הליכה?", שאל האחר בתמימות. "תלך מהר ויהיה בסדר", צעק לו אדם. אז הוא הרים רגל אחת ועוד אחת ומצא את עצמו רץ בפעם הראשונה בחייו.
את המסלול הכי ארוך שלי עשיתי יום לפני חג הסוכות. הגיעו מים עד נפש וכבר לא יכולתי לשמוע יותר חדשות. המטרה הייתה לסיים עשרה קילומטרים, אבל מצאתי את עצמי רצה ורצה, מקצה הנמל הצפוני של תל אביב ועד לנמל יפו הכמעט שומם מאדם. אפילו ריח של דגים לא היה שם, רק את אותה תחושה מסתורית וקצת מיסטית שתמיד יש ביפו העתיקה בשעות הלילה. ארומה חזקה של ים שמתערבבת בצמרמורת שעוברת בגב מסיפורי אגדות על אנדרומדה ושדים.
החלטתי שאף על פי שחשוך ושאין איש מלבד שני רצים אמיצים שנראו כאילו הם רצים ברצף לאורך כל חופי ישראל, אני עולה לעיר העתיקה, רצה בסמטאות ומנצלת את העליות לאימון רגליים משובח. המדרגות שמובילות לאחת הכנסיות הגדולות ביפו היו ריקות בפעם הראשונה זה 30 שנה. אפילו במלחמת המפרץ, בזמן התקפת טילים, לא הייתי שם לבד. התפלאתי שאפילו תושבי המקום לא מנצלים את המרחב שיש להם מתחת לבית לרדת בשעת ערב לנשום אוויר.
אחרי ניווט כושל בתוך סמטאות המזלות בחושך, עמדתי ליד תותח נפוליאון והשקפתי על תל אביב. בודדה, קצת מפחדת מעדר חתולי הרחוב שהחליט להשתלט על הרחבה והביט עליי כעל פולשת. בדרך למטה שמעתי צעקות של מפגינים מכיוון כיכר השעון והחלטתי שאני מצטרפת אליהם. לפני שהגעתי ראיתי שלט ענק של ההצגה "הערב רוקדים" בתיאטרון הערבי־עברי, הצגה ששיחקתי בה באותו תיאטרון כשהייתי בת 24. אבל אף אחד לא רוקד כבר היום, בשום מקום. אולי רק בטיש.
אחרי עשרה קילומטרים הגוף אותת לי לעצור, אבל הנפש רצתה לעוף עוד קצת למחוזות החופש ודרבנה אותי להמשיך לרוץ ברחובות העיר השוממים. פה ושם ראיתי זוגות מתחבאים על פיסת דשא לפיקניק מאולתר, אנשים שמסתובבים עם מסיכה וכלב, והומלסים חדשים שממלאים כל פינה.
רגע לפני שנכנסתי בחזרה למרכז העיר עברתי במתחם התחנה, שעד לפני חמש שנים היה אחד המתחמים המבטיחים בתל אביב. הצלחתי להבהיל את השומר המנומנם בכניסה, שאמר לי אחר כך שהוא לא ראה אף אחד נכנס למקום בשלושת החודשים האחרונים. בטח שלא בריצה. ביקשתי ממנו לעשות סיבוב בפנים, והוא רק ביקש שאזהר כי חשוך. עץ אחד מואר באורות של חג המולד הבהב מולי, וחלום אחד גדול שהפך לקטסטרופה עירונית כנראה לא רק בגלל הקורונה.
בום על־קולי גדול נשמע בשמיים, השומר הביט למעלה וגם אני, וראינו גוף מהבהב לא ברור. "זה רק מטוס", הוא אמר, אבל אני, שהייתי בלי משקפיים, קיוויתי שזו אולי חללית מהעולם החיצון. כשהייתי ילדה, הפחד הגדול ביותר שלי היה שיחטפו אותי חייזרים. מדהים כיצד הפרופורציות משתנות בחיים, וכעת חטיפה על ידי יצורים מעולם אחר לא נראית לי רעיון רע כל כך. המציאות הזויה עוד יותר מכל חללית שתגיע, וגם ככה זו הדרך היחידה לצאת מהארץ בתקופה הקרובה.
בדרך הביתה, בין מפגינים ושוטרים, בין חנויות סגורות ושלטים להשכרה, בין מתווה רכבת למדרכות שבורות, הפסקתי לרוץ וחזרתי ללכת. הייתי כבר בטווח הקילומטר המוכר והמותר ושמתי בחזרה את המסיכה, מתפללת שאקום בבוקר ואולי יצמחו לי כבר כנפיים. אומנם הבריאות היא משהו שצריך לשמור עליו ולהתפלל אליו, אבל החופש הוא משהו שחייבים להמשיך לרוץ ולהילחם למענו.