זו הייתה ההצגה הטובה ביותר בעיר, אבל בניגוד לעולם התיאטרון, כאן מדובר במציאות. אולי אף בפרק אחד בספרי ההיסטוריה. כל מי שמלאכתו בעולם הערבי או בזירה הפלסטינית נותר השבוע מרותק שלושה ערבים למסך הטלוויזיה. ערוץ החדשות הסעודי "אל-ערבייה" שידר סדרת ראיונות עם הנסיך הסעודי בנדר בן סולטאן.
אולי לא היו אלה ראיונות כפשוטם. יותר נכון לכנותם נאומים. בנדר ישב באולפן מול מנחה דמיוני ונשא את דבריו. כל פרק צולם ונערך במיומנות, והתכנים נוסחו בהקפדה. הטוב והחשוב מכולם היה הפרק הראשון. בו ניסח הנציג הסעודי אוסף מסרים נגד הפלסטינים בצורה שלא יצאה עד כה מחצר המלוכה. הוא התחיל גבוה, ואז הגביר. העילה: זעמם של הפלסטינים על איחוד האמירויות ובחריין, שהעזו לכונן יחסים עם ישראל. מהלך אסרטגי, שבו לסעודיה היה תפקיד מרכזי מאחורי הקלעים.
"סכין מורעל בגב", כינה זאת סאיב עריקאת. "בגידה", האשים דוברו של אבו מאזן, ודרש משתי הבירות לחזור בהן. בנדר הביא את הקטעים בקול ותמונה. "לא ציפיתי למלים כאלו ולא האמנתי שיצאו מפיהם", פתח. עשרות שנים דאגנו לכם, הוא הוכיח את הפלסטינים, חיילים סעודים נשלחו לסייע לצבא המצרי במלחמות עם ישראל. מן הארכיון נשלפו קטעי נאומים של מלכי סעודיה, בזה אחר זה, מביעים תמיכה גורפת בפלסטינים. "הסוגיה הפלסטינית צודקת, אבל פרקליטיה כושלים", קבע בנדר, "לעומתה, הסוגיה הישראלית אינה צודקת, אבל פרקליטיה מוצלחים. יש דבר משותף למנהיגים הפלסטינים לאורך ההיסטוריה. הם תמיד הסתמכו על הצד המפסיד".
המופתי אל-חוסייני, הזכיר בנדר, בא בדברים עם היטלר. אחרי כיבוש כווית, נחת ערפאת בבגדאד ונפל על כתפי סדאם חוסיין. עַם ערבי כבוש, התלונן הנסיך הסעודי, ואבו עמאר צוחק עם סדאם ומברך אותו. אחרי חודשיים נפתחה המערכה, וסעודיה שיגרה צבא להילחם לצד האמריקנים לשחרר את כווית. סדאם שיגר טילים לעבר ריאד, "כפי שאפילו ישראל לא עשתה. צעירים בשכם עלו על הגגות ורקדו, נושאים את תמונת סדאם. החיזיון הזה בלתי נשכח".
המלים נורו מפיו בשצף. הם דקרו אותנו בגב לא פעם אחת, טען הנסיך על הפלסטינים. "הם סירבו לאוטונומיה בהסכמי קמפ דיוויד, כי ראו בה בגידה של האומה ערבית. מה עשתה ישראל אז? בנתה התנחלויות, כבשה, חיזקה את צבאה". סעודיה ניסתה אף לפייס בין שתי המחנות על הפילוג ביניהם, והזמינה את הצדדים לריאד, אבל יצאה חסרת אונים. אחרי שהגענו להסכמות, ביקשנו שיילכו להישבע במכה, סיפר בנדר, רצינו שלהתחייבות יהיה תוקף מחייב. אבל יומיים אחרי שהם עזבו, הגיעו אלינו ידיעות כי הם נטשו את מחויבותם. "הם משוכנעים שכל מה שיעשו, הם לא ישלמו מחיר. אבל הנסיבות השתנו".
בנדר הקפיד לייחס את טענותיו למנהיגים ולא לעם עצמו, והדגיש כי סעודיה לא איבדה את מחויבותה לפיתרון הבעיה הפלסטינית. בפרק השלישי הוא האשים את מנהיגיהם במחנאות והעדפת אינטרסים אישיים. "זה סיבך את הסוגיה הפלסטינית המסובכת ממילא, וגרם לאובדן הזדמנויות בזו אחר זו", אמר. על הרשות הוא אמר, כי מאז ימי ערפאת, היא פוגגה הזדמנויות רבות לשלום בגלל אינטרסים ומאבקי כוח.
את חמאס הוא האשים, כי בשנת 2005, אחרי הנסיגה הישראלית, הם איבדו הזדמנות להפיק תועלת רבה יותר, והפכו את עזה מקור לאיסוף כספים ממדינות הרוצות בהמשך המשבר. "האנשים האלה לוקים בנפשם", ירה בקצב, וציטט את הפסוק הידוע מסורַת "הרעם" בקוראן. "לא ישנה אלוהים מאומה לעם, עד אשר ישנו אותו הם בעצמם". רוצה לומר, האל עוזר רק מי שעוזר לעצמו.
ביקורת כלפי ישראל
מופע מהסוג הזה לא יתקיים ללא אישור הארמון ובהנחייתו. בנדר, טייס קרב בעברו, איננו כוכב תקשורת שלמד את מסריו בעל פה. הוא אחד ממעצבי מדיניות החוץ הסעודית בימי מלכה הקודם עבדאללה. בן 71, ברנש רב מעללים ועתיר נכסים. כיהן כראש המודיעין הסעודי, והיה אחד ממהנדסי המאמץ הסעודי להפלתו של אסד במלחמה בסוריה. במשך 22 שנה היה שגריר סעודיה בוושינגטון, וזכה לדלת פתוחה בבית הלבן. אביו, סולטאן, שימש שר ההגנה של סעודיה ויורש העצר, וסבו, אבן סעוד, הוא מייסד הממלכה ואביה המיתולוגי.
מרמאללה ועזה רעמה השתיקה. פרט להתבטאות מרירה מפי עריקאת, לא יצא מהם דבר באופן רשמי. "מי שרוצה להכשיר את הקרקע לנורמליזציה עם ישראל, זכותו לעשות כן, אבל שלא יבוא כדי לשון הרע נגד העם הפלסטיני ומאבקו האגדי", אמר עריקאת. דברי בנדר אכן נחתו על הפלסטינים כמהלומת נבוט. מצבם עדין, אפשר לומר אף נואש. לאורך הדורות, הם ידעו לילות קרים, אבל מעולם לא ננטשו כך בידי אחיהם. ועוד בידי סעודיה, התומכת העיקרית של הרשות בימים אלה מבין מדינות ערב. מפוצלים ועזובים, הם ניצבים כעת בצומת דרכים גורלי, וכי מה יעשו, ישיבו מלחמה? הדבר האחרון שירצו הוא לאבד את ריאד לגמרי.
מהפכה מחשבתית
ישראלים רבים ראו בדברי בנדר ביטוי של התקרבות. אני כלל לא בטוח שזו היתה כוונתו. לריאד אין צורך לרצות את ירושלים בימים אלה. ודאי לא אחרי שסייעה לדחוף לחיקה את אבו דאבי ומנאמה. יותר מכך. בדרכו, תקף בנדר גם את ישראל. בצורה תמציתית אבל נוקבת. באמרו "הסוגיה הישראלית בלתי צודקת", הוא אימץ את העמדה המסורתית של העולם הערבי, לאמור, ישראל היא עדיין מדינה כובשת.
דבריו של בנדר בן סולטאן נועדו להעמיד במקומם את מנהיגי העם הפלסטיני, אבל הוא נשלח על ידי הארמון בראש וראשונה כדי להכשיר את דעת הקהל בסעודיה. זו המטרה העיקרית מאחורי הופעותיו. לא להכשירה לאהבת ישראל או קבלתה. לפחות לא בעתיד הקרוב. משימתו ללמדם פרק בהלכות מציאות ובכך לרכך את לבם. המציאות אינה עשויה שחור ולבן, טובים ורעים. היא רצופה גוונים. ובעולם המגוון, ישראל איננה שטנית כשהייתה, והפלסטינים אינם קדושים כשהיו. הם גם וגם. הישראלים עשויים להיות אף מועילים מאוד, והפלסטינים האהובים עלולים להזיק ולנהוג בפוגענות. אין פירושו שמכרנו את אל-אקצא. פירושו שהמציאות השתנתה, ואם כדי לנצח במאבק הקיומי מול איראן, צריך להתחבק עם הציונים, אנו הסעודים נתחבק עם הציונים. קיומם של גוונים במציאות האזורית היא תפיסה חדשה יחסית עבור ההמונים הערבים. הריבון, המשטרים, מודעים לה שנים רבות ומתלחשים עם ישראל בחשאי. את הרחוב הם הותירו לשנוא, כדי שיהיה סביב מה לאחד אותו. אבל הקופסה הזו התיישנה, ובאה השעה לדלג ממנה החוצה.
בנדר בעצם אומר לבני עמו, כי הפלסטינים, הילד המוכה של העולם הערבי, גדל והפך להיות מבוגר מפונק, ואם נלמד אותו קצת לקח לפעמים, ואף נעמיד אותו במקומו, אולי נגרום לו לעמוד על רגליו ולהתבגר. וכמו שהילד היתום אהוב עלינו, הסעודים, אבל יש בו פגמים, כך האויב המסורתי, ישראל, פגומה בעינינו, אבל אין ברירה, טוב לעשות איתה עסקים. מאחר שמדובר בצורך לאומי, אין זו בגידה כלל להתקרב אליה, ומי שיטען כך, ייתקל בתגובתנו החריפה.
סעודיה מובילה כאן מהפכה מחשבתית. מהפכה בנוגע לישראל, לסוגיה הפלסטינית, ולא פחות מכך, כלפי עצמה ואוכלוסיית המפרץ. יש במגמה הזו גם שיעור כלפי האמריקנים, שחשבו כי בכוחם לחולל דמוקרטיה בעיראק ביום אחד. תהליכים המבוססים על שינוי בתודעה הפוליטית לא ייתכנו בן לילה. יש לבצעם עקב בצד אגודל.
איחוד האמירויות, בחריין וסעודיה הן שלוש אחיות. קואליציה מדינית, כלכלית ושבטית חזקה, שהחלטותיה האסטרטגיות מתואמות לפרטים. כל הסימנים מראים, כי גם הסעודים רצו לכונן יחסים עם ישראל במסגרת "הסכמי אברהם" שאותם יזם הבית הלבן, אבל הם מנועים לעשות כן מסיבות פנימיות. נוסף על כך, ברחוב הערבי, וגם הסעודי, שיעור האהדה לפלסטינים עדיין גבוה. לפני שבועיים תיארתי כאן בהרחבה
את סבך הקשיים של סעודיה בבואה לכונן יחסים רשמיים עם ישראל. מכיוון שדרכם חסומה, הם בחרו בערוץ עוקף. שלחו את אחיהם לנרמל במקומם, בתקווה שהם עצמם יצטרפו למסע בעתיד. הדרך לשם רצופה מוקשים, ומה שעשה השבוע בנדר בן סולטאן היא ראשיתה של מלאכת פירוק.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל