אני מודה: כשחילצתי את “מעריב” ביום שישי שעבר משקית הניילון שבה הוא מגיע, חטפתי שוק. בכותרת הראשית הצבעונית, בספרות גדולות, דיווח העיתון על תוצאות סקר שערך, ואני נדהמתי ממה שיש בו ועוד יותר ממה שאין בו. יש בו 22 מנדטים לימינה של נפתלי בנט, ואין בו זכר לא למפא”י־העבודה ולא למפד”ל־הבית היהודי. מפלגות שבנו את המדינה - בהתיישבות נרחבת, במוסדות חינוך ועוד - נמחקו כלא היו. לא עברו את אחוז החסימה. מי היה מאמין?
פואד בן אליעזר, שהיה מנהיג העבודה ושר הביטחון, היה מאמין. בערוב ימיו, כשהיה כבר חולה, אמר לי: “אני גומר והולך, ואחריי תגמור ותלך גם המפלגה כולה”. והנה, גמרה והלכה, בשלב זה בסקרים, אך גם במגרש הפוליטי כמעט איננה. וכל מאמציה בשנים האחרונות להתחדש ולהתרחב, תוך כדי החלפת מנהיגים, לא עלו יפה.
ובמקביל, גם המפד”ל נמצאת כבר כמה שנים במסלול היעלמות. אט־אט נגוזה כלא הייתה. אף היא החליפה מנהיגים ושמות – וכלום. אני גדלתי וחונכתי בבית מפד”לי, ליתר דיוק בבית של “הפועל המזרחי” - שנחשב במשך שנים ל”מפא”י הדתית” - שממנו נולדה המפד”ל. גם לה היו התיישבות נרחבת, מוסדות חינוך וגופים כלכליים, וראשיה – ממשה חיים שפירא ויוסף בורג ועד זבולון השמר – היו בעלי מעמד פוליטי נחשב.
הוריי היו פעילים במפלגה, חברים במוסדותיה, ואף נשאו בתפקידים חשובים בה ובשלוחותיה. אירועים פוליטיים שונים אף התרחשו בביתנו. אני זוכר את שפירא השר־המנהיג, שהיה מבקר מדי פעם את אביו שהתגורר בשכנות לנו, מקיש על חלון דירתנו שבקומת הקרקע, אבי יוצא אליו והם הולכים הלוך ושוב ברחוב ודנים בעניינים שברומו של עולמם.
בעוונותיי, חדלתי לפני שנים לצעוד במסלול הפוליטי של הוריי ובחרתי במפלגות אחרות. הם לא ייסרו אותי על כך. אלא שנפשית לא התנתקתי לחלוטין מהמפלגה שלהם, ואיני מסוגל להישאר שווה נפש להיעלמותה. עד כאן הווידוי.
כדי להציל את המפד”ל מאבדון, הביאו פרופסור מהטכניון, הביאו את אורי אורבך ז”ל, שהביא אחד בשם נפתלי בנט, שאיש לא ידע מיהו ורבים לא ידעו איך לאכול אותו, והכתירוהו כמנהיג. היו לו הצלחות מסוימות באישוש המפלגה ובקלפי והיו לו כישלונות, עד שפרש יחד עם בת זוגו הפוליטית איילת שקד ולא הצליח, למרבה ההפתעה, בריצה משותפת איתה בבחירות לעבור את אחוז החסימה. בנט נגמר, אמרו כולם.
והנה, עכשיו הוא חוזר וזוגתו הפוליטית עמו ומכוון הכי גבוה - לראשות הממשלה. לא פחות. בעצם מראשית כניסתו לפוליטיקה לא הסתיר שזהו יעדו הסופי. רבים פקפקו ואפילו לגלגו - ואני בהם. כתבתי שכדי להגיע לראשות הממשלה עליו להשתלב בליכוד, וגם אם יצליח לעשות כן, מי יכתיר אותו שם כמועמד לראשות הממשלה? יש שם מספיק כאלה הנאבקים על כך זה בזה, אז חסר להם איזה אזרח זר ומוזר שצץ לפתע משום מקום?
אבל בנט לא הרים ידיים. הוא הקים מפלגה משלו והשכיל לקרוא לה ימינה, מה שעשה אותה אוטומטית לבית לגיטימי לכל מי שמאס בליכוד ובמנהיגו ולאנשי ימין בכלל. וזה כנראה פשר 22 המנדטים שקיבלה בסקר, רק חמישה פחות מהליכוד.
כן, זה רק סקר וכבר היו הפתעות לטוב ולרע בסקרים. אבל נפתלי בנט התגלה כעיקש שאינו מרים ידיים. הוא ימשיך בוודאי במאמץ לטפס למעלה ויזמר־ישאג לעצמו (בנוסח טירוני הנח”ל המטורטרים, ואני בהם): “בנט לא עוצר בעלייה”.
יגיע למטרתו? ימים יגידו.