מרסל מוסרי חוזרת אל האמנים הגדולים שביקרו באולפן

אני כל כך מתגעגעת לתוכנית הרדיו שלי, אבל בזמן שאנשים מקוששים כמה שקלים כדי לשרוד עוד שבוע של מחסור בפרנסה, אני לא מעיזה לפצות את פי. אתמול בערב נכנסתי לחדר העבודה שלי, אחרי שביקר פה רוני, המנקה ההודי שבכל פעם שמסיים לנקות, מקבל ממני את שכרו פלוס מתנה צנועה לבכורתו בת ה־3 שנשארה בהודו ואותה ראה רק פעמיים. שוב עלה בי הרצון לכתוב. תמיד כשהוא עוזב, הבית נראה מזמין יותר. לא שאנחנו בלגניסטים, אבל משהו בניקיון הפדנטי שלו, בהנחת החפצים בצורה מדוגמת ובאו־סי־די הלא מאובחן שלו, שבכל פעם שהוא נכנס אל חדר העבודה שלי גורם לו לסדר את 50 התקליטים שלי לפי צבע, גורם לי להשראה מוזרה. הפעם ישבתי מול המחשב, ושום דבר לא עלה בי, גם אחרי שהנחתי על הפטיפון תקליט של שארל אזנבור (זצ"ל), עמעמתי את האורות ועצמתי את העיניים. לא הגיעה אליי התשוקה, הבעירה ואף לא דמות המבקשת להיכתב. 
בימים שבהם אין קורונה ארורה, אני חושבת במשך זמן לא מבוטל מה ארצה לומר ועל מה אלהג בתוכנית הרדיו שלי ב־103FM. הרי אני לא זהבי, כספית או סגל, פוליטיקה ממני והלאה, אם תשאלו אותי מי שר החוץ או הפנים, אמלמל משהו כמו “נו, ההוא שלא מזמן הייתה הפרשה ההיא איתו, זה שמעל באמון". למזלי, במדינה כמו שלנו, זה מתאים פיקס לכל אחד. אז אני מספרת סיפורים, מדברת לפעמים על פרשת השבוע והיכן היא פוגשת אותנו, משמיעה מנגינות יפות ולפעמים מארחת אומן או אומנית, לא מאלה שעלו על הבמות לאחרונה (אף על פי שמגיעות המון פניות כאלו) אלא אחרים, עם נשמה, שאותם נהגתי לשמוע בקומפקט דיסק של אחותי הגדולה בזמן שהיא נעדרה מהבית כדי לבנות לעצמה קריירה. 
אז אתמול ברחתי אל התוכניות ההן, לא הסוליסטיות, אלא אלו שבהן אני מארחת. בדרך כלל מביך אותי לשמוע את עצמי או לצפות בראיונות איתי. כל עוד הראיון כולו עם אדם אחר ועל חייו, אין לי בעיה, והדבר שאליו שמתי לב, ובזכותו טפחתי על שכמי אחרי מספר שעות לא מבוטל של האזנה, הוא שאני יודעת לבחור את האנשים הטובים. אלו הנמנעים מהרשתות החברתיות, הגזענות, שמאל, ימין, “לך", “לכו אתם" והרפש שהתפרץ פה יחד עם הקורונה הארורה. 

ישראל גוריון 
בשביל תוכנית כמו שלי, כזו שמשודרת פעם בשבוע, לא מעמידים כוח אדם רב במיוחד. יש טכנאי שידור שבדרך כלל מרשה לעצמו לאכול פיצה תוך כדי כך, איש אינטרנט שאחראי לשידורים ברשת ולתמלול סיפוריי, ושם זה נעצר. בניגוד לתוכניות אחרות, שבהן יש המון תחקירנים, טלפנים, מפיקים וכל המילייה המפואר, אני עושה הכל. פונה אל המרואיין, מבצעת איתו תחקיר קטן לפני כן והיו ימים (ובקשות) שבהם מצאתי את עצמי מוציאה כסף מכיסי והולכת לקנות בירות, עוגיות מיוחדות או משהו אחר שאותו האומן ביקש.
ישראל גוריון לא היה כזה, התהילה שלו ומקום הכבוד שקנה לעצמו בתרבות הישראלית, לא תלשו ממנו את צניעותו. הדבר היחיד שביקש, גם לא ישירות, אלא שלח את אהובתו מיקי לשאול, הוא אם “יש אפשרות לשלוח לי מונית? אני לא כל כך נייד". 
מיד הנהנתי בהסכמה אף על פי שידעתי שאין לי שום תקציב לזה. בשעה שבה קבענו, פתחתי את אפליקציית המוניות בסמארטפון שלי ובחרתי לו את המונית הכי מפוארת שתביא אותו לתחנה. אני זוכרת שישבתי שם באולפן והמתנתי לו. גור, בעלי, התלווה אליי באותו הערב. עד שהכרנו, מוזיקה ישראלית מבחינתו הסתכמה ברמי פורטיס והמכשפות (הוא מתגאה בכך שפעם שתה צ'ייסר עם ענבל פרלמוטר ז"ל), אבל בכל פעם שראיינתי אומן מסוים, דאגתי להשמיע לו חומרים שלו מבעוד מועד. ישראל נכנס אל האולפן, לבוש בחולצה לבנה ושלייקס, כמה גבוה הוא וחייכן עוד יותר. 
בתחילת הראיון הייתי מאוד לחוצה. אפילו הקראתי סיפור קצר על תשוקה ומיד אחר כך שאלתי אותו, “זה בסדר שנדבר על תשוקה?". הוא חייך אליי ואמר “מה אנחנו בלי תשוקה?". סיפר לי על מרסל מרסו, על כך שחייו ומותו היו ויהיו רק על הבמה, והתרפק בנוסטלגיה על שירותו הצבאי. ובכל זאת, נעצב כשדיבר על תקופתנו אנו: “כמה אפשר להישען על זיכרונות?", שאל ואני נדמתי. ואף על פי כן לא העז לפצות פה נגד אף אחד. ההפך, דיבר בשבחם של האומנים הצעירים, לא נכנס לפוליטיקה ותיאר באוזניי את ארץ ישראל על פי שיריה של נעמי שמר. 
בסוף השידור גור ליווה אותו אל המונית. זה היה כמה ימים לפני יום האהבה או יום הולדתי, אני לא זוכרת. לפני שנכנס ישראל למונית, שאל אותו גור: “תגיד, ישראל, עם כל שירי האהבה האלו, מה אני אקנה לה לכבוד המאורע?". ישראל חייך אליו, קרץ ואמר: “היא נראית אחת שאוהבת לאכול, קח אותה למסעדה". גור עד היום צוחק מזה.
וכן, הלכנו למסעדה.

והיו עוד רבים וטובים, עמיר בניון, שהביא איתו שני בקבוקי בירה והתייחס אליי כג'נטלמן, בביישנותו ובאופן דיבורו הרגוע, שפתו הקולחת וקולו פותח שערי השמיים. לרגע שכחתי שיש טבעת על אצבעי, דמיינתי אותנו גרים בכפר צנוע, לומדים תורת ברסלב ומשאירים זה לזה מכתבים מלאי מילים על שולחן השבת, טרם זו נכנסת.
והיה ננסי ברנדס, שאלוהים יודע איך ומה קרה לו באותה העת (קצת אחרי גירושיו), שלא זרק בדיחה אחת משך כל השידור. ראיתי שהוא כמה לכך שיידעו שהוא מנצח גדול (הוא אכן כזה), מלחין, כותב והרבה יותר מהסטנדאפיסט הרומני כפי שמסגרה אותו המדיה. ודקלון, שדיבר כל כך יפה על כל העדות, המגזרים, העמים, שסיפר לי את שירי המשוררים העבריים שהולחנו למנגינה מזרחית ומי יודע על כך בכלל? ולקראת סוף הראיון, כשקצת התעייף, שאלתי אותו: “אולי תספר לי קצת על ילדותך?", והוא השיב: “תספרי לי את על ילדותך, את שלי אני לא זוכר, זה היה מזמן".
ויוני רועה, שלימד אותי על מוזיקה ואמר כמה שהתקשורת קשה לו והוא מעדיף לשבת מול הפסנתר; ואביבה אבידן, שבין שיר לשיר חילקה לי מתכונים והתעקשה שאתקשר אליה אם אני מסתבכת; ודני בסן, שקפץ באמצע האולפן כאילו הוא בקיסריה, ומיקי גבריאלוב, שבכל פעם שדיבר על אשתו, נראה היה כי הוא מתאהב בה מחדש. 
המון אומנים ראיינתי, הכרתי, שאלתי ופגשתי. ובימים האלו, שבהם אני רחוקה מהמיקרופון בעל כורחי, אני מצרה על כך שלא שאלתי עוד משהו, שבטוח פספסתי, שאולי חלילה העלבתי אחד מהם או לא נתתי לו מספיק זמן. אבל ליל אמש, שבו שמעתי את קולותיהם מתנגנים מבעד לרמקולי המחשב שלי ונשזרים בקולה של ארץ ישראל הישנה, גרם לי להאמין שבקרוב הכל ייגמר, הקשת שוב תצא ואזמין אותם שוב אליי.
ביום החתונה שלנו, תחת החופה, שר לי גור את “הנה הבאתי לך בוטנים". 500 האורחים צחקו, והרב לא הבין מאיפה זה נפל עליו, אבל אני ידעתי, ששם, למטה, בדרך למונית, חוץ מעצות על מסעדות ואוכל, ישראל לימד אותו עוד משהו.
ולגביי, אם אחשוב על זה בבהירות לרגע, אותם האומנים, שיריהם, צניעותם ומילותיהם - לימדו אותי הכל. 